The full text of חוק הריבית, תשי״ז–1957, in 11 sections.

בחוק זה –

”מילווה“ – כל עיסקת אשראי, לרבות נכיון שטר והעברת חוב על פי שטר בדרך אחרת;

”ריבית“ – כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר, למעט כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי הצמדה לשער החליפין של המטבע הישראלי, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;

”ריבית מופרזת“ – ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי״ד–1954 (להלן – חוק הבנק);

חוק בנק ישראל, התש״ע–2010 החליף את חוק בנק ישראל, תשי״ד–1954, והסמכויות שבסעיף 56(א) לחוק הישן נכללו בסעיף 36(4) לחוק החדש. עם זאת, הנוסח ”שער הריבית המכסימלי ... שמוסד בנקאי רשאי לקבל“ הוחלף בנוסח ”שיעור הריבית ותשלומים אחרים שבנקאים רשאים לקבל מלקוחותיהם“.

”בית משפט“ – לרבות בורר.

(בוטל).

(א)שר האוצר רשאי, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילוות, את שיעור הריבית המכסימלי שמַלווה רשאי לקבל מן הלוֹוה, ואת התנאים לצבירת הריבית בעד תקופות פחותות משלושה חדשים.

פורסם צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש״ל–1970.

(א1)בבוא שר האוצר לקבוע מעת לעת, לפי סעיף קטן (א) את שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי לגבי הלוואה לדיור כמשמעותה בחוק הלוואות לדיור, התשנ״ב–1992, או לגבי הלוואה שנתן תאגיד בנקאי המובטחת במשכנתה על דירת מגורים (בסעיף קטן זה – ההלוואה) יתחשב שר האוצר בריבית הנוהגת בבנקים לגבי יתרות חובה בחשבונות עובר ושב; לענין סעיף קטן זה –

”ריבית פיגורים“ – ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם ההלוואה שלא שולם במועד פירעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי ההלוואה לפירעונו של אותו סכום לבין מועד פירעונו בפועל;

”משכנתה“ – לרבות משכון על זכויות לגבי דירת מגורים והתחייבות אחרת לרישום משכנתה כאמור.

(ב)שר האוצר לא ישתמש בסמכותו לפי סעיף קטן (א) לגבי סוג מילוות, כל עוד חל עליהם צו של נגיד בנק ישראל לפי סעיף 56 לחוק הבנק; ולא ישתמש נגיד בנק ישראל בסמכותו לפי סעיף 56 האמור לגבי סוג מילוות שחל עליהם צו שר האוצר.

לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית מופרזת.

לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית דריבית שנצטברה בתקופות פחותות משלושה חדשים אלא במידה שצבירת הריבית הותרה בצו לפי סעיף 3.

מצא בית משפט, כי ריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת יפחית הוא את הריבית לשיעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המַלווה בהחזרתה, הכל לפי הענין; ורשאי בית המשפט לפתוח למטרה זו כל חשבון שנסגר, על אף כל הסכם שבין בעלי הדין.

הנותן מילווה בריבית מופרזת או המקבל ריבית מופרזת, דינו – קנס 10,000 לירות או פי חמישה מסכום הריבית המופרזת; הוראה זו לא תחול על פקדונות במוסד בנקאי כמשמעותו בחוק הבנק.

על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט בהליכים לפי סעיפים 6 ו־7 לקבל כראיה עדות בעל פה וכן להסתפק בעדות יחיד.

בטלים –

(1)החוק העותומני על הריבית מיום 9 רג׳ב 1304 (9 באפריל 1887);

(2)פקודת הריבית (השער החוקי);

(3)פקודת ההלוואות בריבית קצוצה, 1934;

(4)פקודת ההלוואות (גביית ריבית), 1938.

מילווה שניתן לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליו הוראות החוקים האמורים בסעיף 9 כאילו חוק זה וסעיף 78 לחוק הבנק לא נכנסו לתקפם, ובלבד שסעיף 4 לחוק העותומני על הריבית מיום 9 רג׳ב 1304 (9 באפריל 1887) לא יחול על מילווה כאמור שניתן לחברה והמובטח באיגרת חוב כמשמעותה בפקודת החברות.

תחילתם של חוק זה ושל סעיף 78 לחוק הבנק היא ביום כ״ח באדר א׳ תשי״ז (1 במרס 1957).