Section 8 of חוק מוות מוחי–נשימתי, התשס״ח–2008, יידוע בני המשפחה.

(א)רופא המטפל במטופל (בסעיף זה – הרופא המטפל) יידע בני משפחה של המטופל שניתן לאתרם במאמץ סביר, כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי–נשימתי, וישמע את דעתם בדבר רצון המטופל בעניין זה, וכן יביא בחשבון את רצונו של המטופל, אם הביע את עמדתו בעניין, בכתב; בסעיף זה, ”בן משפחה“ – קרוב משפחה מדרגה ראשונה או אפוטרופוס של המטופל.

(ב)רופאים שהוסמכו לפי הוראות חוק זה רשאים לפעול לקביעת מוות מוחי–נשימתי של המטופל בהתאם להוראות החוק; מועד מותו של המטופל יהיה המועד שבו נקבע מוות מוחי–נשימתי, ככל שנקבע.

(ג)נקבע מוות מוחי–נשימתי, רשאים בני משפחתו של המטופל לקבל לידיהם את הרשומה הרפואית, ככל שהיא נוגעת לעניין קביעת המוות המוחי–נשימתי; נוסף על כך, יידע הרופא המטפל את בני המשפחה כי באפשרותם להתייעץ עם עובד סוציאלי, עם פסיכולוג וכן עם איש דת בהתאם לדתו של המטופל; בסעיף קטן זה –

”עובד סוציאלי“ – כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ״ו–1996;

”פסיכולוג“ – מי שרשום בפנקס הפסיכולוגים לפי חוק הפסיכולוגים, התשל״ז–1977.

(ד)על אף האמור בחוק זה, נקבע מוות מוחי–נשימתי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל לפי מידע שהתקבל מבני משפחתו, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.