Section 2 of פקודת החסינויות וזכויות־היתר של האומות המאוחדות, 1947, כוחו של שר החוץ להעניק חסינויות, זכויות־יתר וכשרים מסויימים לאומות המאוחדות.

שר החוץ רשאי – בצו –

(א)להתקין כי יהיו לאומות המאוחדות – כדי אותה מידה שתהיה עשויה להינקב בצו־החסינויות וזכויות־היתר הרשומות בחלק א׳ של התוספת על הפקודה הזאת, וכן יהיו נודעים להן הכשרים המשפטיים של גוף מאוגד;

(ב)להעניק לפקידי האומות המאוחדות, כדי אותו מספר שיהיה עשוי להינקב בצו, המחזיקים באותן משרות גבוהות באומות המאוחדות, שתהיינה עשויות להינקב בצו, ולאותם בני־אדם המועסקים בשליחויות מטעם האומות המאוחדות, שיהיו עשויים להינקב כן, ולכל אדם, שהוא נציגה של ממשלה חברה לאספה הכללית או לכל מועצה או אורגאן אחר של האומות המאוחדות – כדי אותה מידה שתהיה עשוייה להינקב כן, את החסינויות וזכויות־היתר הרשומות בחלק ב׳ של התוספת על הפקודה הזאת;

(ג)להעניק לאותם סוגים אחרים של פקידים ומשמשים של האומות המאוחדות, שיהיו עשויים להינקב בצו – כדי אותה מידה שתהיה עשוייה להינקב כן – את החסינויות וזכויות־היתר הרשומות בחלק ג׳ של התוספת על הפקודה הזאת, ולחלק ד׳ של התוספת על הפקודה הזאת תהיה נודעת נפקות, כדי להושיט לחברי־העובדים של נציגי הממשלות חברות ולמשפחות הפקידים של האומות המאוחדות, כל החסינויות וזכויות־יתר שהוענקו לנציגים או לפקידים לפי פסקה (ב) של הסעיף הזה, פרט לאותה מידה שבה תוצא מן הכלל פעולתו של חלק ד׳ האמור – בצו, המעניק את החסינויות וזכויות־היתר.