עין שבע

המעיינות הם הסיבה שהמקום קיים, והם נוצלו הנדסית כבר מוקדם. בתקופה הביזנטית נאספו המים לשלושה מגדלים, בירכת עלי א-ד'אהר במעיין עין נור, חמאם איוב ותנור איוב, והובלו באמת מים להשקיית בקעת גינוסר. התוכנית של הקוסטודיה של ארץ הקודש עדיין מסמנת שניים מהם בין הפריטים הממוספרים באתר, אחד מצולע ואחד עגול. הירונימוס כינה את הפטפגון 'ארמוס', המקום השומם, אותה מילה שהבשורות משתמשות בה למקום שבו הואכל ההמון.

אחת הבריכות האלה הפכה למקרה של שימור טבע. המאגר המתומן בעין נור, על אדמת המנזר, הוא בית הגידול היחיד הידוע של עיוורית הכנרת (Typhlocaris galilea), סרטן מערות עיוור וחסר צבע. המים שלו חמימים, כ-27 מעלות, גופריתיים ומלוחים, והמין נמצא בסכנת הכחדה חמורה: שאיבת מי תהום מכניסה לבריכה מים אחרים ומשנה את הכימיה והטמפרטורה שלה. ב-2013 ביקשה רשות הטבע והגנים מגן החיות התנ"כי בירושלים לגדל אותו בשבי, לקראת היום שבו ייעלם בטבע.

עין שבע הייתה גם כפר מיושב, והחצי הזה של ההיסטוריה שלה לא משאיר למבקרים מה לראות. בסטטיסטיקה הממשלתית של 1945 נמנו כאן 330 תושבים, 310 מוסלמים ו-20 נוצרים, על 5,389 דונם שכללו את תל אל-הונוד ואת ח'אן אל-מיניה. ב-4 במאי 1948, במבצע מטאטא, תקפו כוחות הפלמ"ח בסיוע אלכסנדרוני וההגנה המקומית; התושבים גורשו, ובתיהם ואוהליהם נהרסו בהוראת יגאל אלון.

ב-1889 קנתה את הקרקע האגודה הארץ-ישראלית של הקתולים הגרמנים, שקשורה לארכידיוקסיה של קלן, כדי להקים אכסניה לצליינים. החפירה ליסודות העלתה כנסייה קדומה יותר, והחוק העות'מאני עצר אותם מלהמשיך. סקר ראשון נערך ב-1892, ואחריו כלום במשך ארבעים שנה.

העבודה האמיתית התחילה בתקופת המנדט הבריטי. החפירות ב-1932 וב-1936, בהובלת אלפונס מריה שניידר וא' א' מאדר מטעם המכון הירושלמי של אגודת גרס, חשפו קירות ורצפות פסיפס. עד 1936 נחשפו הרצפות וכוסו בכנסייה זמנית שנבנתה רק כדי להגן עליהן, והצריף הזה עמד כאן ארבעים השנים הבאות.

מה שהם חשפו היו שתי כנסיות, אחת בתוך השנייה. הראשונה הייתה קפלה קטנה מסביבות 350, שמיוחסת ליוסף איש טבריה, יהודי שהתנצר, שאפיפניוס מתאר כחבר בסנהדרין, שקונסטנטינוס מינה אותו ל'קומס' והתיר לו לבנות כנסיות בגליל. הקפלה הזאת היא כנראה המקדש שאגריה ראתה בסוף המאה ה-4, והתיאור שלה של מקום רווי מים עם שבעה מעיינות, שבו האכיל האדון את ההמון, הוא התיאור הקדום ביותר של עין שבע שיש. בסביבות 480 היא פורקה, ובמקומה הוקמו בזיליקה ומנזר גדולים בהרבה, שמיוחסים למרטיריוס, הפטריארך של ירושלים מ-478 עד 486: כ-56 על 33 מטר, עם בתי מלאכה, מגורי נזירים ולינה לצליינים סביב הכנסייה.

איך זה נגמר, אין הסכמה. התאריך המקובל הוא 614 והפלישה הפרסית; יש תיאורים שמעדיפים את הכיבוש הערבי, דור אחר כך. בסביבות 670 דיווח הבישוף ארקולף שרק עמודים עומדים, ואז האתר נעלם מהתיעוד לכ-1,300 שנה. הבנדיקטינים מחזיקים בו מאז 1939, כבית בת של מנזר הדורמיציון בירושלים, והקרקע שייכת לאגודה הגרמנית לארץ הקודש.

הטענה שבדרך כלל נאמרת על הרצפות האלה חזקה: הן הפסיפסים הפיגורטיביים הקדומים ביותר הידועים באמנות הנוצרית בארץ הקודש. הלוח שכולם מצלמים נמצא לפני המזבח והוא פשוט מאוד: סל קלוע עם ככרות לחם, ומשני צדיו שני דגים. ספרו את הככרות ותמצאו ארבע, כשבסיפור של מרקוס יש חמש. הקריאה שמציעה הקרן הפרנציסקנית Pro Terra Sancta, וחוזרת בספרות הגרמנית על הכנסייה, היא שהחמישית החסרה היא הכיכר שמקודשת על המזבח שמעל. זו פרשנות ולא כוונה מתועדת, אבל זו הפרשנות שהבניין מציג היום.

הפסיפסים הטובים יותר הם אלה שאנשים עוברים עליהם בדרך ללוח הזה. בזרועות הרוחב ובאגפים יש עופות מים וצמחי ביצה, שמתוארים בדיוק כזה שאפשר לזהות את המינים: ברווז, חרטומן, אנפה, אווז, יונה, ברבור, קורמורן, פלמינגו וחסידה, בין לוטוס, הרדוף ושושן. הלוטוס לא גדל בגליל. הנוכחות שלו מסמנת את העיצוב כנוף נילוטי, ז'אנר שהיה פופולרי באמנות הרומית והביזנטית הקדומה, והעובדה שמרטיריוס היה מצרי היא ההסבר המקובל לכך שרצפת כנסייה בגליל נראית כמו הנילוס בשיטפון.

מוטיב אחד בזרוע הרוחב הימנית מוזר מהשאר: מגדל עם רצועות של אותיות יווניות, שהספרות 6 עד 10 עדיין קריאות בו. זה נילומטר, העמוד המדורג ששימש במצרים למדידת גובה השיטפון. אם הפסיפסאי התכוון אליו כתפאורה מצרית או כמד לגובה מפלס הכנרת, לא הוכרע, ומפלס האגם הוא עדיין המספר שהמדינה הזאת מתווכחת עליו בכל חורף.

האבנים הן אבן גיר, משחור-כחלחל ועד לבן. כחול וירוק לא מופיעים בכלל, וכדאי לדעת את זה לפני שמסתכלים על סצנת ביצה ותוהים לאן נעלמו המים. התיארוך שנוי במחלוקת באופן שמדריכים באנגלית נוטים לטשטש: התיאור הגרמני ממקם את הרצפות באמצע המאה ה-4, ואת לוח הלחם והדגים, המאוחר שבהם, בתחילת המאה ה-5, ואילו הסיכום המקובל באנגלית מייחס את כל המכלול להרחבה של סביבות 480.

הכנסייה שהמבקר נכנס אליה נבנתה בין 1980 ל-1982 בידי האדריכלים מקלן אנטון גרגן ופריץ באומן, בסגנון ניאו-ביזנטי מכוון, על היסודות מהמאה ה-5 ולפי אותה תוכנית קרקע. הפטריארך הלטיני של ירושלים, ג'אקומו בלטריטי, הניח את אבן הפינה ב-23 במאי 1980, והקרדינל יוזף הפנר, הארכיבישוף של קלן, הקדיש את הבניין הגמור בדיוק שנתיים אחר כך. יש מקורות באנגלית שמציינים 1984 כשנת החנוכה; התיעוד הגרמני והתיאור של האגודה עצמה אומרים שניהם 1982.

החומרים הגיעו משלוש מדינות: אבן גיר בהירה שנחצבה בטייבה, הכפר הנוצרי ברובו שעל הדרך בין יריחו לרמאללה, רעפים אדומים מאיטליה, וקורות גג חשופות מגרמניה. החלונות מזוגגים בלוחות בהט ולא בזכוכית, ובגלל זה האור בפנים בצבע שהוא, ושער הברונזה הוא של הפסל הגרמני אלמר הילברנד. קטעים מקירות הבזלת השחורה המקוריים נשארו גלויים, כך שהתפר בין המאה ה-5 למאה ה-20 נראה בבסיס הקירות.

הסיבוך הכנה נמצא ליד המזבח. הסלע שזוכה להערצה כאבן שעליה הונחו הלחם והדגים, ולוח הפסיפס שלידו, לא עומדים במקום שבו הציבו אותם הבנאים הביזנטיים: Pro Terra Sancta כותבת במפורש שהרצפה הוזזה קדימה לפני המזבח במהלך השחזור המודרני, במקום בולט יותר מזה שבו הייתה במקור, כדי להדגיש את הקריאה האוכריסטית של התמונה. החפץ המצולם ביותר בעין שבע הוא רצפה אמיתית מהמאה ה-5 במקום שיוצריה לא בחרו. שברים אחרים נמצאים במקומם: אדן הכניסה השמאלית לאטריום, ריצוף בזלת, חלק מאפריז האפסיס, ומתחת ללוח זכוכית מימין למזבח, יסודות הקפלה מהמאה ה-4.

הכנסייה השנייה קטנה יותר, חשוכה יותר וקרובה יותר למים. קפלת ראשוניות פטרוס הקדוש בנויה בזלת שחורה, הוקמה ב-1933 מעל שרידים קדומים יותר ושוחזרה ב-1982, והיא שייכת לקוסטודיה הפרנציסקנית של ארץ הקודש ולא לבנדיקטינים שבמעלה המדרון. בבסיס הקירות שמול המזבח נראים היסודות של הכנסייה מהמאה ה-4. הכנסייה שקדמה לה האריכה ימים יותר מכל כנסייה אחרת באזור, ונהרסה סופית ב-1263. פאולוס השישי ביקר כאן ב-1964, ויוחנן פאולוס השני במרץ 2000.

בפנים, מדף של סלע גיר בולט לפני המזבח. זה המנסה כריסטי, 'שולחן המשיח', שמוערץ כמקום שבו ישו שקם לתחייה ערך ארוחת בוקר של לחם ודגים ואמר לפטרוס לרעות את צאנו, ההתגלות השלישית אחרי התחייה ביוחנן 21. אגריה מזכירה שולחן, ואיזה משני הסלעים בעין שבע היא התכוונה אליו שנוי במחלוקת; מנסה כריסטי שלישי מוצג בנצרת. במאה ה-9 נקרא המקום הזה דווקא 'מקום הגחלים', על שם מדורת הפחמים באותו פרק.

בחוץ, שני דברים ששווה לא לעבור לידם. בחוף שמתחת לקפלה חצובים ספסל סלע ומדרגות שיורדות לאגם, שהקוסטודיה מזהה עם המדרגות שאגריה מתארת. ועל הדשא שבין הקפלה למים מונחים שנים-עשר הכיסאות, גושי אבן בצורת לב שהוצבו לשליחים ותועדו לראשונה ב-808. שישה שרדו, והקוסטודיה מתארכת אותם לתקופה הביזנטית ולתקופה הערבית, בין המאה ה-5 למאה ה-9. רוב הקבוצות חולפות על פניהם בדרך למים בלי לשים לב שהם משהו בכלל.

• נבנתה ב-1933, שוחזרה ב-1982, הקוסטודיה של ארץ הקודש
• מנסה כריסטי: מדף הגיר שלפני המזבח
• יסודות של כנסייה מהמאות ה-4 עד ה-5 בבסיס הקירות
• ספסל סלע ומדרגות למים, שמזוהים עם המדרגות של אגריה
• שש אבנים בצורת לב ששרדו משנים-עשר הכיסאות, מהמאות ה-5 עד ה-9
• פתוחה עד מאוחר יותר מכנסיית הכפלת הלחם, עד 17:00

בשעות הקטנות של 18 ביוני 2015 הוצתה כנסיית הכפלת הלחם; המשטרה הוזעקה בארבע לפנות בוקר. יש מקורות שמתארכים את האירוע ל-17 ביוני, אבל הדיווחים בישראל ושיחת החירום ממקמים אותו ב-18. האש התפשטה בעיקר על הגג ופגעה בחנות ספרים, במשרדים ובאולם אירועים, והתיאור הגרמני ממקם את הנזק הקשה ביותר בכניסה, שבה השער והאטריום הדרומי נהרסו כליל. נזיר ומתנדב טופלו בגלל שאיפת עשן. כתובת גרפיטי בעברית במסדרון הכניסה ציטטה שורה מתפילת 'עלינו לשבח' על כך שהאלילים כרות ייכרתון.

הכנסייה עצמה שרדה, וגם הפסיפסים: הריצוף מהמאה ה-5, כולל הסל והדגים, לא נפגע. בסוף יולי 2015 נעצרו והואשמו ארבעה יהודים ישראלים בני 18 עד 24 וקטין שלא פורסם שמו, שלפי הדיווחים היו קשורים לנוער הגבעות. בדצמבר 2017 נגזרו על אייל ראובני ארבע שנות מאסר בגין ההצתה.

הממשלה הבטיחה פיצוי תוך ימים, והתשלומים הראשונים הגיעו ביולי 2016; יחד עם תרומות מגרמניה ומהבנדיקטינים, זה מימן שמונה חודשי עבודה. הכנסייה נפתחה מחדש ב-12 בפברואר 2017, בטקס בהשתתפות הנשיא ראובן ריבלין לצד הקרדינל ריינר מריה וולקי מקלן, שגריר גרמניה והמנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח' מואפק טריף. ה-Times of Israel דיווח שהתיקונים עלו כמיליון דולר, ומתוכם שילמה מדינת ישראל כמעט 400,000.