Section 45 of פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל״א–1971, חסיון לטובת הציבור.

(א)אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על־פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם.

(ב)אין בבירור עתירה כאמור בסעיף קטן (א) כדי לעכב את הדיון בהליך העיקרי למעט במקרים שבהם הכרעה בעתירה נחוצה להמשך הדיון.

(ג)בית המשפט רשאי להעביר את הדיון בעתירה לשופט יחיד שאינו דן בתיק, ואם היה בית המשפט הרכב – לשופט יחיד שהוא אחד משופטי ההרכב או שאינו דן בתיק.

(ד) (1)השר לביטחון הפנים רשאי לאצול את סמכותו לפי סעיף זה לאחד מאלה (בסעיף קטן זה – ממונה על חסיונות):

(א)שופט מחוזי בדימוס בעל ידע וניסיון מקצועי בדין פלילי;

(ב)קצין משטרה בכיר בדימוס בדרגת תת־ניצב ומעלה ששירת באגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל;

(ג)פרקליט בדימוס ששימש בתפקיד משנה לפרקליט המדינה, מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה או פרקליט מחוז;

(ד)יועץ משפטי לשעבר של משרד ממשלתי או של גוף ביטחוני בעל ניסיון מקצועי בתחום המודיעין.

(2)אצילה לפי פסקה (1) יכול שתהיה לכמה ממונים על חסיונות.

(3)דין ממונה על חסיונות כדין עובד המדינה לעניין חיקוקים אלה:

(א)חוק שירות הציבור (מתנות), התש״ם–1979;

(ב)חוק העונשין, התשל״ז–1977 – ההוראות הנוגעות לעובדי הציבור;

(ג)חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ״ט–1959;

(ד)חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי״ט–1959;

(ה)פקודה זו;

(ו)חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ״ג–1963, בשינויים שיקבע השר לביטחון הפנים, ככל שיקבע.