Section 7א of חוק הכניסה לישראל, תשי״ב–1952, יציאה מישראל.

(א)על אף האמור בכל דין, לא יצא אדם מישראל לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי״ד–1954, ולא ייכנס אזרח ישראלי או תושב ישראל, בכל דרך שהיא, לאחת מארצות אלה, אלא בהיתר מאת שר הפנים או ראש הממשלה (להלן – נותן ההיתר); בסעיף קטן זה, ”תושב“ – מי שמחזיק אשרה ורישיון בני־תוקף, לפי סעיף 2(א)(3) או (4).

(ב)היתר כאמור בסעיף קטן (א) יכול שיהיה כללי או אישי, ורשאי נותן ההיתר לקבוע בו תנאים, סייגים או הגבלות.

(ג)תחילתו של היתר כללי לפי סעיף זה או תנאי, סייג או הגבלה שבו (בסעיף קטן זה – ההיתר), תהיה עם פרסומו ברשומות; גובשה עילה לקביעת ההיתר בנסיבות המחייבות החלה מיידית שלו ולא היה ניתן לפרסמו ברשומות באופן מיידי, הוא יפורסם בדרך אחרת שנראית לנותן ההיתר מתאימה בנסיבות העניין ושתביא אותו לידיעת הציבור, ובלבד שיפורסם ברשומות מיד כשיהיה ניתן לעשות כן; פורסם היתר בדרך מתאימה אחרת כאמור, תהיה תחילתו במועד הפרסום כאמור, ובלבד שהנוסח שפורסם ברשומות יהיה הנוסח המחייב.

ניתן היתר יציאה למצרים (י״פ תשל״ט, 1841) לצאת למצרים ולהיכנס אליה.

ניתן היתר יציאה לירדן (י״פ תשנ״ה, 597) – לכל מי שאין לגביו החלטה אחרת של שר הפנים או של מי שהוא הסמיך לכך – לצאת לירדן ולהיכנס אליה.

ניתן היתר יציאה כללי לסעודיה (י״פ תש״ף, 3346) למי שמבקש לעשות כן מטעמים של פולחן דתי בתקופת החאג׳ ולצורך קיום מצוות העומרה, ולמי שמבקש לעשות כן לצורך השתתפות בפגישות עסקיות, חיפוש השקעות או ניהול משא ומתן עסקי, לתקופה שלא תעלה על תשעים ימים, ומחזיק בטרם יציאתו מישראל בהזמנה מאת גורם סעודי ממשלתי ובאשרת כניסה לסעודיה.