Section 20 of חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע״ח–2018, סעד זמני.

(א)הוגשה לבית המשפט בקשה לצו לפתיחת הליכים, רשאי בית המשפט, לבקשת התאגיד או נושה, לתת צו זמני המורה על אחד או יותר מאלה (בפרק זה – סעד זמני), אם שוכנע שיש ראיות לכאורה לכך שמתקיימים התנאים למתן צו לפתיחת הליכים כאמור בסעיף 18:

(1)איסור לבצע עסקאות מסוימות, סוג מסוים של עסקאות או חלוקה כהגדרתה בחוק החברות, או התניית ביצוען של פעולות אלה באישור מאת בית המשפט;

(2)מינוי נאמן זמני לשם הבטחת הפעלתו וניהולו התקין של התאגיד ושמירה על נכסיו; על מינוי נאמן זמני יחולו הוראות סימן א׳: מינוי נאמן, לפרק ו׳; בית המשפט יקבע את תפקידו וסמכויותיו של הנאמן הזמני;

(3)איסור לפרוע את חובות העבר של התאגיד והקפאת הליכים נגד התאגיד;

ניתן סעד זמני כאמור –

(א)ימנה בית המשפט נאמן זמני לפי פסקה (2);

(ב)רשאי בית המשפט להחיל את הוראות סימן ב׳: הפעלת התאגיד, לפרק ז׳, כולן או חלקן, לעניין הפעלת התאגיד;

(ג)יראו את מועד מתן הסעד הזמני, לעניין הליכי חדלות הפירעון של התאגיד, כמועד מתן הצו לפתיחת הליכים לגבי אותו תאגיד.

(ב)בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות קביעת ערובה שעל המבקש להמציא, ישקול בית המשפט בין השאר –

(1)את הנזק שייגרם למבקש ולשאר בעלי העניין בהליך אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב ולשאר בעלי העניין בהליך אם הסעד הזמני יינתן;

(2)אם הבקשה הוגשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

(ג)סעד זמני יינתן לתקופה שלא תעלה על 30 ימים; בית המשפט רשאי, לאחר שמיעת הצדדים להליך, להאריך את התקופה האמורה לתקופה אחת נוספת שלא תעלה על 30 ימים.

(ד)אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לתת סעד זמני אחר לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד–1984.