סוזנה אלביליה נ' פרזות - חברה ממשלתית עירונית לשיכון י-ם ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד סגנית הנשיא מ' ארד), אשר החליט למחוק את עתירתה של המערערת בלא לפסוק לה הוצאות משפט, לאחר שהמשיבות החליטו להיעתר לדרישות שנכללו בעתירה.

2.המערערת ביקשה לרכוש את הדירה בירושלים בה היא מתגוררת במסגרת מבצע "קנה ביתך" של הדיור הציבורי. היא נמצאה זכאית לרכשה בהנחה משמעותית. המערערת ביקשה הנחה נוספת, בהתבסס על הטענה כי לצורך חישוב ותק המגורים שלה בדיור הציבורי, יש להכיר גם בתקופה מוקדמת יותר בה התגוררה בדיור הציבורי בבית שאן. בקשה זו נדחתה על ידי המשיבות, ועל כך עתרה המערערת לבית המשפט לעניינים מנהליים. בדיון שנערך בעתירה הביע בית המשפט את פליאתו לנוכח עמדת המשיבות. לאור זאת ביקשה המשיבה 2 כי תינתן לה ארכה על מנת לשקול את עמדתה, ובית המשפט נענה לבקשה. לאחר שעניינה של המערערת נבחן פעם נוספת, החליטה הועדה הבין-משרדית העוסקת בנושא לצרף את התקופות בהן התגוררה העותרת בדיור הציבורי ועל בסיס זה לזכותה בהנחה בשיעור המקסימלי. הודעה על כך נמסרה לבית המשפט, אשר התבקש למחוק את העתירה. המערערת בתגובה ביקשה מבית המשפט כי העתירה תתקבל, ולא תימחק, וכי ייפסקו לה הוצאות משפט. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עמדת המשיבות והורה על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות. מכאן הערעור שבפנינו.

3.המערערת גורסת כי בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לפסוק לטובתה הוצאות משפט נפלה שגגה קשה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. לטענתה, פנתה היא פעמים רבות אל המשיבות ונענתה בשלילה, בלא שהיה כל יסוד לסירובן, ולפיכך לא נותרה לה ברירה אלא להגיש את עתירתה. היא מוסיפה כי לאור התנגדותן המתמשכת של המשיבות אף לאחר הגשת העתירה, ולאור השלב הדיוני המאוחר בו החליטו להיעתר לבקשה - לקראת הגשת סיכומיהן - ברור כי הן חזרו בהן רק בעקבות העמדה שהביע בית המשפט. בנסיבות אלה, לדבריה, לא הייתה הצדקה לשלילת הוצאות המשפט. זאת ועוד, לדברי המערערת היה על בית המשפט להתחשב בשווייה הגבוה של ההטבה שניתנה לה בעקבות הגשת העתירה, כ-250,000 ש"ח, בדונו בעניין הוצאות המשפט. עוד גורסת המערערת כי החלטה המטילה על דייר בדיור הציבורי לשאת בהוצאות המשפטיות הכרוכות במימוש זכויותיו לרכישת דירתו במחיר מוזל, אינה מתיישבת עם מטרתו הסוציאלית של הסדר זה. לבסוף, טוענת המערערת כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו, וכי עובדה זו מחזקת את המסקנה שיש מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה.

4.תשובתן של המשיבות מתבססת בעיקרה על ההלכה הפסוקה, לפיה לא על נקלה יתערב בית משפט שלערעור בקביעת סכום ההוצאות. הן מוסיפות כי הסירוב הראשוני לבקשתה של המערערת לא חרג ממתחם הסבירות, וכי הוא התבסס על הפרשנות שנתנו בתום לב לחקיקה הרלוונטית. לעניין הטענה בדבר העדר ההנמקה, טוענות המשיבות כי אין בה ממש, שכן בית משפט קמא נימק את החלטתו להימנע מלפסוק הוצאות בכך שהעתירה נמחקה ולא התקבלה.

5.אנו סבורים כי הדין עם המשיבות. בית משפט זה חזר פעמים רבות על ההלכה, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בסוגיית הוצאות המשפט אלא במקרים נדירים (ראו, למשל, ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 528; וכן, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה, 544). אכן, פסק דינו של בית משפט קמא היה לאקוני, אך אין בעובדה זו כשלעצמה בכדי לחייב את התערבותנו. בית המשפט ציין כי עיין בתגובתה של המערערת להודעה שהגישו המשיבות. חזקה עליו כי נתן משקל לכל עובדות המקרה הרלוונטיות, לרבות השלב בו שינו המשיבות את עמדתן ושווי ההטבה שניתנה למערערת. גם אם סבר בית המשפט כי מלכתחילה היה הצדק עם המערערת, הוא רשאי היה להימנע מלפסוק הוצאות משפט לחובת המשיבות משאלה חזרו בהן מיוזמתן וייתרו את הצורך בכתיבת פסק דין. המערערת לא הוכיחה כי במקרה שבפנינו מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לעניין ההוצאות.

6.הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' באלול תשס"ד (22.8.04).