גאולה יערי נ' שר הבינוי והשיכון ואח'

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

1.המערערת הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בגדרה נתבקשו המשיבים להעמיד לרשותה דיור ציבורי. בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיאה ו' מרוז) עמד בפירוט על השתלשלות העובדות הצריכות לעניינה של המערערת, כמו גם על התשתית הנורמטיבית הנדרשת. צוין כי הדיור הציבורי בישראל הוא משאב ציבורי מוגבל ויש לחלקו באופן שוויוני, על פי קריטריונים קבועים וברורים. אלה נקבעו בהוראות נוהל 8/05 של משרד הבינוי והשיכון, שקובע קריטריונים ברורים לקביעת מצבו הכלכלי של מבקש דיור ציבורי. תנאי הזכאות לדיור ציבורי נבחנים אחת לשנתיים. מטרתם לבחון את נסיבות חייהם של המבקשים, אשר מטבע הדברים משתנות עם הזמן, ועמן עמידתם בתנאי הזכאות.

2.נמצא כי העקרונות שנקבעו בנוהל עולים בקנה אחד עם ערכי צדק חברתי וחלוקתי, וכי המערערת אינה עומדת בהוראות הנוהל. כאן המקום להזכיר כי המערערת אינה עומדת בקריטריון גודל המשפחה המזכה, שכן ביום הגשת הבקשה לחידוש הזכאות רק 2 מילדיה ענו להגדרת "ילד" שבנוהל, בעוד שעל המבקש להיות הורה של 3 ילדים לפחות. כמו כן המערערת לא התקיימה מקצבת השלמת הכנסה במהלך 12 החודשים שקדמו להגשת הבקשה, וגם בהיבט זה אין היא עומדת בתנאי הזכאות שנקבעו בנוהל.

3.בית המשפט אף התייחס לטענות המערערת בדבר זכאות לדיור ציבורי שהייתה לה בעבר, לאחר שנאלצה לעזוב דיור ציבורי בחיפה ביחד עם בעלה דאז בשנת 2001 על רקע אלימות מצד האחרון, ולהשלכות הסיוע המוגדל שקיבלה בשכר דירה. לעניין אחרון זה טענה המדינה כי במסגרת תכנית סיוע לשכר דירה שקיבלה המערערת בשעתו, ויתרה על הזכאות לדיור ציבורי במהלך תקופת הסיוע המוגדל בשכר הדירה. בית המשפט קבע כי נחה דעתו שהוסברו למערערת תנאי תכנית הסיוע בשכר דירה לטווח ארוך, והיא בחרה לקבל סיוע מוגדל לתקופה של חמש שנים חלף המתנה לקבלת דירה, שלא היה כל בטחון כי תוקצה לה. עוד נקבע כי תיקון לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, שנעשה בשנת 2012, אינו רטרואקטיבי, וממילא אין הוא חל על עזיבת הדירה בדיור הציבורי בחיפה בשנת 2001. העתירה נדחתה אפוא משנמצא כי העותרת אינה עונה על תנאי הזכאות שנקבעו בנוהל, ובהעדר עילה להתערבות בהחלטות המשיבים.

4.על כך נסב הערעור שלפנינו. בערעור חזר בא כוח המערערת על הטענות שהעלה בערכאה הדיונית. הוסף כי המערערת נמנית על קבוצה מוחלשת, וכי היה על המשיבים להיעתר לבקשה לדיור ציבורי גם אם זו חורגת מהוראות הנוהל, עקב מצבה הקשה, ובהינתן שיקולים של צדק חלוקתי. בא כוח המערער חולק על הקביעות העובדתיות והמשפטיות בפסק הדין, ועותר להתערבותנו בפסק הדין קמא, כמו גם בהחלטת המשיבים. המשיבים, בסיכומים בכתב שהוגשו מטעמם, תומכים בממצאי ומסקנות בית המשפט לעניינים מינהליים.

5.שקלנו את טיעוני הצדדים. מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים של בית המשפט לעניינים מינהליים, כי אלה תומכים במסקנות המשפטיות, וכי אין לגלות במסקנות טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

6.קודם לחתימת הדברים נבקש להדגיש כי בית המשפט לא ראה להורות למשיבים לחרוג מהוראות הנוהל, שכן עקרון השוויון מחייב התנהגות לפי אמות המידה הקבועות בנהלים, בהינתן הביקוש לדיור ציבורי, נתוני האוכלוסייה הנדרשת לדיור הציבורי, ומוגבלותו של משאב זה. בצד האמור, בית המשפט לא עצם עיניו למצוקתה הנטענת של המערערת, והורה כי אם תגיש בקשה נוספת ראוי שתישקל האפשרות להביאה לפני ועדת חריגים, שתשקול את נסיבותיה המיוחדות ותחליט בהתאם לשיקול דעתה. המשיבים 2-1 הבהירו בסיכומים מטעמם כי אפשרות זו עומדת למערערת, ובמקרה של הגשת בקשה כאמור, תבחן ועדת החריגים את עניינה תוך התחשבות במכלול הנתונים, ותחליט בשאלת זכאותה חרף אי עמידתה בתנאי הזכאות. אפשרות זו עומדת לפני המערערת גם כיום, מבלי שיש באמור משום נקיטת עמדה לגופה של בקשה כאמור, ככל שתוגש.

הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, ח' באדר התש"ף (4.3.2020).