המועצה האזורית מרום הגליל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.משיבה 1, שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, בנתה עבור המדינה ובמימונה של האחרונה, 108 יחידות בישובים טפחות ובר-יוחאי. המערערת – מועצה אזורית מרום הגליל – פתחה בהליכי גבייה נגד משיבה 1 בעילה שהיא "המחזיק" בדירות, ועל כן היא חייבת בארנונה. משיבה 1, הגורסת כי הבעלים ו"המחזיק" בדירות היא מדינת ישראל, הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ומשעתירתה התקבלה, הוגש הערעור שבפנינו. להשלמת התמונה נוסיף, כי משיבה 2, מדינת ישראל, תומכת בגרסתה של משיבה 1, ומסכימה כי החיוב בארנונה צריך לחול עליה בלבד.

2.בית המשפט לעניינים מנהליים קבע, לאחר שנתן את דעתו לכלל הראיות שהיו בפניו, כי המסקנה כי מי ש"החזיק" בנכסים שביסוד העתירה, "כמשמעות מונח זה לעניין החובה בתשלום הארנונה, הינו המשרד [משיבה 2], ועל כן הוא זה אשר חייב בתשלום מס הארנונה ואגרת הביוב שחלים, ככל שחלים על נכסים אלה" (ראו סעיף 19 לפסק-הדין). למסקנה זו הגיע השופט המלומד, לאחר שבחן בזהירות ראויה את ההסכם שבין המשיבות, ואת ההתכתבות הענפה שבין בעלי הדין, חלקה לפני למעלה מעשור. זו מטבעה הכרעה בשאלות של עובדה, וכידוע ההלכה הנוהגת היא כי בממצאים מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פ"ד מט(5) 485, 497 (4.2.96)). אכן, להלכה זו נקבעו במשך השנים חריגים לא מעטים, אולם לאחר שבחנו את הראיות עצמן, לא מצאנו כי עניינה של המערערת נמנה עם אלה. אדרבא, שוכנענו כי המשיבה פעלה כשליחה ונאמנה של המדינה, וככזו מעולם לא קנתה זכויות בדירות ולו בדרך של "חזקה".

לפיכך, לא ראינו מקום לשנות מפסק-דינו של בית משפט קמא, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

המערערת תשא בהוצאות כל אחת מהמשיבות בסכום של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ב' בניסן התשע"א (06.04.2011).