הועדה המקומית לתכנון ולבניה שליד עיריית נצרת עילית נ' תעשיות רכב בע"מ

פסק-דין

1.בתגובה אותה הגישה המשיבה בהתאם להחלטה מיום 11.4.2016 הודיעה היא על התנגדותה למתן ארכה (בדיעבד) להגשת הערעור.

לאחר שעיינתי בכל החומר שפניי ובטיעוני הצדדים ושקלתי בדבר החלטתי שלא ליתן למערערת ארכה להגשת ההליך, וכפועל יוצא למחוק את הערעור שבכותרת.

2.כפי שציינתי בהחלטה מיום 11.4.2016 הגם שהמערערת טענה בפתח תגובתה כי ההליך לא הוגש באיחור, בגוף התגובה לא הכחישה שטעתה טעות שבדין אשר הובילה לאיחור של שמונה ימים בהגשת ההליך, בהדגישה כי "המדובר היה בטעות בתום לב מצידה של המערערת וכי לא היה לה כל עניין לאחר בהגשת הודעת הערעור". עוד טוענת המערערת כי טעותה היא בבחינת "טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה".

לאחרונה, בהליך אחר אשר גם בו נטענה טענה דומה לטעות שבדין ביחס לפרק הזמן הנתון להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מנהלית, עמד כב' השופט ס' ג'ובראן על כך ש -

"בקשה להארכת מועד להגשת ערעור משקפת את המתח בין אינטרס המבקש לברר את עניינו בבית המשפט לבין האינטרס של שמירת סופיות פסק הדין או ההחלטה. כאיזון בין דברים אלו, ניצב הכלל שלפיו הפונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי נדרש להצביע על 'טעם מיוחד' שיצדיק לקבל את בקשתו באיחור (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) (ראו בש"מ 656/16 אזוב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים (16.3.2016)).

סבורני כי במקרה דנן לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת הערעור, וכי טענותיה בדבר טעות שבדין מעוררות קושי. פרק הזמן הנתון להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים -

"נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות [תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות)]. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות הוא בבחינת דין ידוע, ברור ומבוסס" (בש"מ 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל (19.5.2009)).

כך נקבע בשנת 2009, ומאז חלפו כשבע שנים נוספות.

הדברים האמורים נכונים לכל בעל דין, ובענייננו יפים הדברים במשנה תוקף. ראשית כיון שהמערערת מיוצגת (וזאת בשונה מן המבקשת בהליך אליו הפנתה - בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (10.1.2012)), וטענת באת-כוחה כי לא קראה את התקנות עד סופן ונעצרה בהוראת תקנה 23 מוקשית (ואיני סבורה כי בטענה לעומס עבודה יש כדי ליתן הסבר מספק לכך). שנית, המערערת היא ועדה מקומית וניתן להניח אין זהו הליך מנהלי ראשון או יחידי המתנהל בעניינה. על רקע זה קשה עוד יותר להבין את טענתה (או טענת בא-כוחה) לאי ידיעת הדין. שלישית, כיוון שהמערערת היא רשות ציבורית, היה עליה להקפיד הקפדה יתרה על עמידה במועדים הקבועים בדין (וראו בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה, פסקה 9 (10.12.2013) שם נקבע כי אחד השיקולים בבחינת קיומו של טעם מיוחד הוא "מיהות המבקש (פרט או רשות)"). יצוין כי המשיבה טוענת בתגובתה לבקשה להארכת מועד כי הסתמכה על סופיות ההליכים ועל כך שפסק הדין בעניינה הפך חלוט, ולא מצאתי טעם מבורר לפגוע בהסתמכותה זאת.

מכל הטעמים האמורים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד (בדיעבד) להידחות ולפיכך הערעור אשר הוגש באיחור - נמחק.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ש"ח.

ניתנה היום, ט' באייר התשע"ו (17.5.2016).