א.ח. הרפז בע"מ נ' אסתר רמתי ואח'

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

לאחר עיון בכל החומר שבתיק ושמיעת השלמת טיעון בעל-פה של ב"כ הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל את הערעור באופן חלקי ככל שהדבר נוגע לדמי ההיוון ולדחות את הערעור שכנגד.

בחוזים נקבע כי דמי ההיוון ישולמו על-ידי המוכרים. הקביעה לפיה אין המוכרים חייבים ליזום את ההיוון, ורק אם ייזמוהו יהיה עליהם לשלם את דמי ההיוון, מרוקנת את הסעיף מכל תוכן ומכל משמעות; שהרי, אין כל סבירות או הגיון בכך שהמוכר ייזום את ההיוון על מנת שיהיה עליו לשלם דמי היוון. המשמעות ההגיונית היחידה של הסעיף היא, המשמעות הטבעית של מילותיו לפיה נטלו על עצמם המוכרים לשלם את דמי ההיוון. יתכן ואין זה כלכלי עבורם לשאת בתשלום זה, ואם אכן כך הוא יכלו לדאוג שלא לנסח את הסעיף הרלבנטי בחוזה כפי שנסחוהו.

נטען בפנינו כי בטיוטא קודמת של חלק מן החוזים היה הסעיף שעניינו דמי היוון, מנוסח אחרת, כך שהמילים "במידה ויהיו" שבאו לפני המילים "דמי היוון" נשמטו תוך גניבת דעתם של המוכרים. על טענה זו ניתן לענות בשנים: ראשית, לא מצאנו ראיה בערכאה הראשונה לפיה הושמטו המילים הנ"ל מן הסעיף ללא ידיעת המוכרים ותוך הטעייתם ולפיכך גם השופט קמא לא התייחס לעניין זה. שנית, נוסח הסעיף ברור ואינו מותיר מקום להוסיף לו מילים שאינן כתובות בו ולרוקנו מתוכנו.

לגבי היטל ההשבחה שונה המצב. שם נתן בית המשפט פירוש סביר והגיוני לפסיקתו ונימוקיו להטלת תשלום ההיטל בגין שינוי היעוד המאוחר לחוזה, על הקונים, מקובלים עלינו.

לא מצאנו ממש בערעור שכנגד ומקובלת עלינו קביעת בית המשפט כי אין עילה לביטול ההסכמים.

אשר על כן, מתקבל הערעור חלקית, כאמור, פסק הדין יעמוד על כנו למעט נושא דמי ההיוון שבהם יחויבו המוכרים.

הערעור שכנגד נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט בסיוון תשנ"ט (3.6.99).