רפאל מנס נ' עו"ד גד שילר ואח'

פסק-דין

בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ביטל העברה של זכויות חייב למערער במחצית דירה על יסוד סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם1980- ומכאן הערעור שלפנינו. בערעורו העלה המערער כמה טענות כנגד פסק הדין ובכללן שלא הוכח שבעת ביצוע ההעברה לא היה החייב יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשהגיע זמן פרעונם וכן שההעברה לא נעשתה "כדי" לתת עדיפות למערער. ואף לענין אחרון זה שומה היה על הנאמן להוכיח שכוונתו של החייב היתה להעדיף את המערער מבין נושיו ואם עמדו לפני החייב כמה מטרות, יש לבחון מה היתה מטרתו הדומיננטית: ע"א 97/72 פ"ד כז(1) 778; אכן לפי תיקונה של הפקודה בשנת תשמ"ג עשויה העברה להיפסל כהעדפת מרמה גם כשהחייב העדיף את נושהו "מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו". בית המשפט המחוזי קבע כי החייב התכוון להעדיף את המערער על פני הנושים האחרים וכי ההעדפה נעשתה כתוצאה מאילוץ "כאשר (המערער) נלחץ מחשש של קריסת מעמדו ופרנסתו".

נראה לנו שהממצא האמור אינו יכול לעמוד. בהליך אחר, שבו עתר פושט הרגל, הוא עצמו, לביטול ההעברה מחמת עושק וכפיה (ה.פ. 310/91) קבע בית המשפט המחוזי בסכמו את מכלול הנסיבות כדלקמן:

"הטעם העיקרי להסכמתם של המבקש ושל אשתו למסור למשיב את דירתם היה בהודאתו של המבקש כי נטל את כספו של המשיב. לענין זה אין חשיבות למחלוקת שבין בעלי הדין בדבר הסכום שנטל המבקש, באשר ההסכם למכירת הדירה כפוף להתחשבנות שצריכה להיערך, ושבעקבותיה יקבל המבקש את ההפרש שבין המגיע למשיב לבין שווי הדירה. הכרתו ומחוייבותו של המבקש להחזיר למשיב את כספו הם שהניעוהו לנקוט בצעדים לפרעון הסכום למשיב מתוך הסכום שיתקבל ממכירת הדירה, ולאחר מכן למסירתה למשיב לפרעון החוב. עצמתו של הכורח לפרוע את החוב רבה לאין ערוך מזו של האיום בפנייה למשטרה. בנסיבות הענין היה המבקש מוותר על הדירה לפרעון החוב, גם ללא האיום בפניה למשטרה".

בדין קבעה השופטת המלומדת כי מסקנותיו הסופיות של פסק הדין האמור אינן קושרות את בעלי הדין בהתדיינות הנוכחית, "פרט לקביעות שבעובדה" שנקבעו על ידי השופט המלומד. בין הקביעות האמורות שבעובדה מצויה גם הקביעה כי "עצמתו של הכורח לפרוע את החוב רבה לאין ערוך מזו של האיום בפנייה למשטרה", לאמור, שהגורם הדומיננטי שהניע את החייב לבצע את ההעברה לא היה רצונו להעדיף את המערער, ולא היה נעוץ באילוץ אלא בתחושתו של החייב שקיבלה גם ביטוי חיצוני, שעליו להחזיר למערער את החוב ולשחרר את עצמו מהכתם המוסרי שדבק בו בשל כך שהוא מעל באמון שהמערער נתן בו. השווה: Sharp v. Jackson (1899) AC 419. אכן בראיות שנדונו לפני בית המשפט המחוזי לא מצאנו עילה לסתור מסקנה זו.

מהטעם האמור לא ראינו להתייחס לשאר טענותיו של המערער, לרבות טענת חדלות הפרעון.

אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודוחים את בקשת הנאמן לביטול ההעברה.

הנאמן ישלם למערער שכ"ט עו"ד 10,000.- ש"ח.

ניתן היום ל בשבט תשנ"ח (26.2.98).

המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת