אליהו עטיה נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים ואח'

פסק-דין

1.ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 1631/93, מיום 16.2.99, בה סירב לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המערער.

2.המערער הגיש לבית משפט השלום בחיפה תובענה כנגד המשיבים. לאחר שמיעת ראיות, נקבע התיק לישיבת סיכומים בעל-פה ליום 16.2.99. נוכח החלפת ייצוגו של המערער ומורכבות התיק, ביקש המערער דחיית מועד הדיון. הבקשה נדחתה. עם תחילת הדיון ביום 16.2.99 ביקש בא כוח המערער כי יותר לו להגיש את סיכומיו בכתב. בשל השביתה, כך נטען, נבצר ממנו להגיש בקשה מוקדמת בכתב לעניין זה. בית המשפט דחה הבקשה. בא כוח המערער הדגיש כי מטרת הסיכומים בכתב תהא ייעול הדיון. בית המשפט דחה שוב הבקשה, בציינו כי:

"עו"ד גולדבליט [ב"כ המערער - א.ב.] מחזיק בידו מסמך המקיף 24 עמודים ומצפה שהנתבעים יוכלו להגיש [צ"ל להגיב] עליו בסיכומיהם. לדעתי, אין הנתבעים יכולים להשיב לסיכומים בהיקף שכזה המוגשים להם בכתב, ועל כן, הסיכומים יעשו בעל-פה".

המערער טוען, כי בשלב זה ביקש הוא לשקול שנית ההחלטה. בית המשפט הגיב, לטענתו, באומרו:

"בית המשפט מיושב בדעתו ודברי ב"כ התובע הם חוצפה".

משביקש בא כוח המערער להתנצל, כך נטען, פנה השופט אל הקלדנית שישבה באולם ואמר לה:

"תדפיסי מה שאת מספיקה ומה שלא - תדפיסי שלוש נקודות (...)".

3.למרות דברים אלה, כך נטען בפני, המשיך המערער בהרצאת סיכומיו בעל-פה. טוען בא כוח המערער, כי בית המשפט הפריע לו שוב ושוב בסיכומיו ובשלב בו נותר לו עוד חלק ניכר אותו לא טען, החליט השופט, כי:

"השעה 12:50 ומכיוון שהתרשמתי שב"כ התובע לא עשה אף מאמץ קטן כדי לתמצת את טיעונו הנשמע בפני מזה שעה ו40- דקות, הנני מחליט שהתובע סיים את סיכומיו ומשלב זה, יתחיל ב"כ הנתבעים 1 ו2- לסכום [כך במקור] טענותיו".

בא כוח המערער טוען כי בשלב זה ביקש שוב כי יגיש את סיכומיו בכתב או לחלופין, כי ינתן לו זמן מספיק להרצאת טיעוניו בעל-פה. גם בקשתו זו נדחתה. אליבא דבא כוח המערער, עמד השופט על דעתו כי סיים הוא את סיכומיו וכי הגיעה העת לסיכומיו של הצד שכנגד.

4.בשלב זה ביקש בא כוח המערער את פסילתו של היושב בדין. הוא טען כי צורת ניהול המשפט היא שערוריתית ומגלה עויינות אישית כלפיו. שעה שמנסה הוא לסייע לבית המשפט, כך נטען, על דרך של הגשת סיכומים בכתב, דוחה בית המשפט בקשתו זו ומונע ממנו, בה בעת, להשלים טיעוניו בעל-פה. יחסו של בית המשפט משפיל, ואין השופט שומר על מעמדו הנייטרלי. על יסוד זה, כך נטען, ישנו חשש ממשי למשוא פנים.

5.בהחלטתו שניתנה בו במקום, דחה בית המשפט את הבקשה. הוא ציין כי:

"לטענת הפסלות שהעלה ב"כ התובע אין כל בסיס.

ב"כ התובע בחר להתעלם מהחלטתי בדבר סיכומים בעל-פה וניסה לכפות הגשת סיכומים בכתב בהיקף של 24 עמודים.

זכויותיו של התובע לא קופחו כלל משום שניתן לו להעלות כל טענותיו והיה עליו לעשות זאת במסגרת זמן שקצבתי מעת לעת כדי ליעל את הדיון.

משראיתי שהדיון התארך, הארכתי את מסגרת הזמן, אך ב"כ התובע לא נקט בגישה שאיפשרה לתובע להעלות כל טענותיו במסגרת הזמן הזו, ולאחר כשעה ו40- דקות של שמיעת סיכומים, הגיעה העת לשמוע את סיכומי הנתבעים.

לא טרחתי לרשום את כל התבטאויותיו החצופות של ב"כ התובע לפרוטוקול ואף בשעה שאני כותב החלטתי זאת, מרים עלי ב"כ התובע את קולו וסבור שהוא יכול לעשות באולם המשפט ככל העולה על רוחו.

עם כל הכבוד, זכויותיו של התובע לא קופחו, אין בליבי דבר כנגדו, ובקשת הפסילה נדחית".

6.בפני ערעור על החלטתו זו של בית המשפט. בא כוח המערער טוען, כי בנוסף לכל הנסיבות האמורות, יש ליתן משקל גם לכך, שלאחר מתן ההחלטה עזב הוא את האולם ולמרות זאת, המשיך בית המשפט בדיוניו. עוד טען, כי השופט קבע בתיק אחר ממצאי מהימנות אודות המערער (בהחלטת ביניים שנתן) וגם בכך ישנה עילה לפסילתו. כל אלה, טוען המערער, מבססים חשש ממשי למשוא פנים. עולה מנסיבות המקרה, כך נטען, כי השופט חרץ למעשה את דין התובענה טרם השלמת הטיעונים. התנהגות בית המשפט כלפיו, טוען בא כוח המערער, מעידה בבירור על חשש ממשי למשוא פנים ואינה מאפשרת המשך שמיעת התיק בפני כב' השופט י' כהן.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערער, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. נראה, כי גם המערער לא מצא עילת פסלות בהחלטה הקודמת לעניין מהימנות המערער (בהליך האחר) או בהחלטה שלא לדחות את מועד הדיון. נותרה, על כן, השאלה, אם במהלך העניינים כפי שאירע ביום 16.2.99 יש משום עילה לפסילתו של היושב בדין. תשובתי היא בשלילה. ההחלטה באשר לדרך ניהול שלב הסיכומים מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. מבלי להביע עמדה לגופה של ההחלטה במקרה זה, נחה דעתי כי אין בה כשלעצמה עילת פסלות. מוכן אני להניח, כי סערה דעתו של בא כוח המערער בעת הדיון, כפי שבא הדבר גם לידי ביטוי בעזיבתו את אולם בית המשפט. אולם בכך אין אלא חשש סובייקטיבי למשוא פנים ולא חשש אובייקטיבי. גם אם נניח כי נאמרו הדברים כפי שנאמרו (ונרשמו בתצהיר המערער), הרי שאין הם מבססים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתו של היושב בדין. וודאי שאין בהם כל הבעת עמדה לעניין המערער עצמו או גורלו של ההליך כולו. מטעמים אלה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.

ניתן היום, י"ב בסיון התשנ"ט (27.5.99).