גלאור השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד ג'אבר סלימאן ז"ל, באמצעות יורשת המשיב, הגב' סלימאן אניסה ואח'

פסק-דין

1.המנוח, אחמד ג'אבר סלימאן ז"ל, שעזבונו הוא המשיב 1 בערעור זה, היה בעלים של חלקת מקרקעין באדמות הכפר משהד (להלן: המקרקעין). הוא ביקש לערוך עסקה, שבמסגרתה הייתה אמורה לקום תחנת דלק על המקרקעין, ולצורך זה נטל הלוואה בסכום של 30,000 ש"ח מהמערערת. במסגרת הדברים האלה חתם המנוח על שטר חוב, לפיו התחייב לשלם למערערת סכום של 34,000 ש"ח בארבעים תשלומים חודשיים. בשטר החוב נקבע כי במקרה של אי-סילוק אחד מהתשלומים החודשיים במועדו יעמוד כל סכום ההלוואה לפרעון מיידי, בתוספת ריבית פיגורים מצטברת של 8% לחודש. עוד חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי-חוזר שבמסגרתו הסכים למכור, לשעבד, להסב או להעביר את זכויותיו במקרקעין למערערת או למשיב 5, שעימו חתם המנוח הסכם בקשר להקמת תחנת הדלק. מקצת מן התשלומים שנתחייב בהם המנוח על חשבון ההלוואה לא נפרעו והמערערת חתמה על הצהרות לשלטונות המס, לפיהן הועברו זכויות המנוח בחלקה תחילה למערערת ולמשיב 5 ולאחר מכן לאחרים (המשיבים 4-2).

2.בית-המשפט המחוזי קבע כי העסקה שנקשרה בין הצדדים – לאמור, המנוח, המערערת והמשיב 5 – הייתה עסקת משכון ולא עסקת מכר או מכר מותנה. עוד קבע בית-המשפט כי זכויות המשיבים 4-2 אינן מוגנות לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969. לפיכך, בוטלה העברת הזכויות במקרקעין. אשר להסכם ההלוואה, מצא בית-המשפט המחוזי כי התנאי הקבוע בו בעניין ריבית פיגורים מצטברת בשיעור 8% לחודש נוגד את תקנת הציבור וכי, מכל מקום, יהיה זה בלתי-צודק לאכוף תנאי זה, לפי הוראת סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), התשל"א-1970.

3.המערערת מלינה על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי ובמיוחד מתרעמת היא על קביעתו כי אין לקיים את הוראת הסכם ההלוואה בדבר שיעור ריבית הפיגורים. היא סבורה שלא היה מקום להעלאת טענות אלה ביוזמת בית-המשפט, וכי גם לגוף העניין אין מדובר בתנאי שנוגד את תקנת הציבור.

4.גם לאור הראיה הנוספת שהוצגה בהסכמה, לא מצאנו עילה להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי. הממצאים העובדתיים מעוגנים היטב בחומר הראיות ולא מצאנו פגם גם בבחירתו של בית-המשפט להגביל את שיעור ריבית הפיגורים ולשנות מן הכתוב בהסכם ההלוואה. אף אם לא טען המשיב 1 בבית-משפט קמא כי התנאי בדבר שיעור הריבית בטל מחמת שהוא סותר את תקנת הציבור, אין מחלוקת כי הוא ביקש את הסעד שהוענק לו, לאמור, הפחתת שיעור ריבית הפיגורים, אם כי מנימוקים שונים ובהם הטענה כי יש להחיל על ההלוואה את חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993. בית-המשפט אמנם מצא כי הוראות החוק אינן חלות על העסקה האמורה, אך ראה לנכון להסתייע בהן כדי לעמוד על שיעור הריבית הראויה, לאמור, ריבית שאינה סותרת את תקנת הציבור ומאפשרת אכיפה צודקת של ההסכם. בית-המשפט הביא בחשבון החלטתו גם את היחס בין הריבית הרגילה שנקבעה באותה הלוואה לבין ריבית הפיגורים וגם את שיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד שניתן על-ידי הבנקים במועד ההלוואה. בעניין אחרון זה נפלה טעות, שהמשיבים נכונים גם היום לתקנה, באופן שהשיעור אותו הביא בחשבון בית-המשפט יתוקן מ-11.76% ל-20.58%. החישוב ייערך מחדש על-פי השיעור הזה ולפי ההוראות שנקבעו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

בכפוף לכך, דין הערעור להידחות וכך אנו מורים.

המערערת תשא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב 1 בסכום של 20,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ג בתמוז תשס"ד (12.7.04).