ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' יוסף מנור

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.בע"א 55/62 שטיינבאום נ' "צבע" תעשייה מזרחית לצבעית בע"מ, פ"ד טז 574, 578 (1962) אמר השופט י' זוסמן את הדברים הבאים, שלא נס ליחם:

"הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית המשפט, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך... כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום-לב אין הנושה חייב להצטייד בפסק-דין כדי להשיג צו פירוק...אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית-המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבוּת אגב דונו בבקשת פירוק".

השאלה שעלתה בפנינו היא, האם אכן ראוי היה ליתן צו פירוק על המערערת כפי שעשה בית המשפט המחוזי, או שמא צריך היה בית המשפט להפנות את המשיב, מבקש הפירוק, להגשת תובענה כספית. דעתנו היא, כי לא היה מקום למתן צו פירוק.

2.במהלך השנים 2004-2001 נעשו בין בעלי הדין הסכמים שונים. אין צורך להידרש לכל פרטיהם. ההסכם הרלוונטי לענייננו הינו הסכם מחודש ינואר 2004 (להלן – ההסכם). ההסכם מתייחס ל-73,455 מניות רגילות של חברת ויטה פרי הגליל בע"מ (להלן – המניות). הבעלים של המניות היה המשיב. בהסכם ניתנה למשיב אופציה מסוג Put לכפות על המערערת לרכוש את המניות בתמורה לסכום של 6,568,500 ש"ח. בהסכם אף נקבעה תקופה בגדרה יהיה רשאי המשיב לממש את האופציה. את התמורה עבור המניות התחייבה המערערת לשלם בשלושה תשלומים זהים בימים 1.4.06, 1.4.07 ו-1.4.08. כל תשלום היה בסכום של 2,189,500 ש"ח. על פי תנאי ההסכם, על המניות להיות "נקיות מכל חוב, התחייבות, עיקול, שעבוד, או זכות צד ג' כל שהיא". עוד נאמר בהסכם, כי היה והמניות לא יועמדו נקיות כאמור "יחשב כאילו לא מומשה האופציה בגינן".

3.ביום 5.9.05 הודיע המשיב על מימוש האופציה. הוא חזר על כך ביום 5.3.06. אין מחלוקת שההודעה על המימוש ניתנה בגדרה של התקופה בה היה המשיב רשאי להודיע על מימוש האופציה. ביום 26.2.06 הגיש בנק לאומי בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל נגד המשיב. כזכור, המועד לתשלום שליש מן התמורה עבור המניות היה 1.4.06. ביום 2.4.06 שלחה המערערת מכתב למשיב. במכתב כתבה המערערת, כי התברר לה שהוגשה בקשת פשיטת רגל נגד המשיב, כי הבקשה הייתה תלויה בבית משפט ביום 1.4.06 ולפיכך אין המניות נקיות מזכות צד ג'. לפיכך, כך כתבה המערערת, היא רואה את האופציה כבטלה. ביום 27.4.06 נמחקה בקשת פשיטת הרגל.

4.המערערת לא שילמה למשיב את התשלום הראשון עבור המניות אותו אמורה היא הייתה לשלם לפי ההסכם ביום 1.4.06. ביום 16.5.06, שלח המשיב לחברה דרישה סטטוטורית לשלם את הסכום של 2,189,500 ש"ח בהתאם לסעיף 258(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות). המערערת לא נענתה לדרישה. בעקבות זאת, הגיש המשיב בקשת פירוק ביום 2.8.06. בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ו' אלשיך) קיבל את הבקשה ביום 28.11.06. בית המשפט הציג את השאלה שבפניו בצורה הבאה: האם החוב שנוי במחלוקת כנה. לדעת בית המשפט, אין זה סביר שאילו היו נמשכים הליכי פשיטת הרגל לגבי המשיב והיה מתמנה נאמן, כי אותו נאמן היה מבקש לבטל את העסקה לגבי המניות. זאת משום שדווקא השלמת העסקה על דרך תשלום התמורה עבור המניות הייתה משפרת את מצבה של קופת פשיטת הרגל. גם אם היה הנאמן מבקש לבטל את העסקה, הרי לא יכול היה הוא לדרוש את המניות בלא להשיב את התמורה. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה שמדובר בחוב שאינו שנוי במחלוקת וכי בטענות המערערת יש משום ניסיון להיאחז באפשרות תיאורטית מתוך כוונה להימנע מכיבוד האופציה. לפיכך ניתן צו פירוק לגבי המערערת.

5.כאמור, השאלה הנשאלת היא האם אומנם במקרה זה ראוי היה ליתן צו פירוק. כפי שנאמר עוד בשנת 1962 על ידי השופט זוסמן, הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה (ראו הציטוט בפיסקה 1 לעיל). הדרך של הגשת בקשת פירוק יפה היא מקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה (ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1) 179, 182 (1973)). במקרה דנא, אין מחלוקת לגבי העובדות הבסיסיות. ראינו, כי ביום בו היה על המערערת לשלם למשיב את התשלום הראשון עבור המניות – 1.4.06 – הייתה תלויה כנגדו בקשת פשיטת רגל. על פי ההסכם, תנאי לתשלום שבמועד זה היו המניות נקיות מכל זכות של צד ג'. ברור, שבמועד זה לא ניתן היה לדעת כיצד יתגלגלו העניינים באשר לבקשת פשיטת הרגל. אפשרות אחת היא, שהיה ניתן צו כינוס ולאחר מכן הכרזת פשיטת רגל לגבי המשיב. אילו כך קרה הייתה יכולה להתעורר שאלה בכל הנוגע לבעלות על המניות. יש לזכור, כי סעיף 84(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, קובע שיראו את פשיטת הרגל כחלה למפרע מן היום בו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגינו ניתן צו כינוס. סעיף 85(1) לפקודה מורה, כי בגדר נכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן ייכלל כל נכס השייך לפושט הרגל בתחילת פשיטת הרגל. אכן, קיימים הסדרים שונים הבאים להגן על מי שעשו עסקאות עם אדם שבהמשך הוכרז פושט רגל (ראו סעיפים 99 ו-100 לפקודה וכן ע"א 1656/90 זילברמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של החייב חיים גושן, פ"ד מו(3) 854 (1992)). מכל מקום, אין זה מן הנכון להכריע בגדר בקשת הפירוק מה היה קורה לגבי המניות והתשלום, אילו שולם על ידי המערערת, בהנחה שהליכי פשיטת הרגל היו נמשכים נגד המשיב. אף אין זה מן הנכון לקבוע במסגרת הליך הפירוק האם עצם העובדה שהייתה תלויה בקשת פשיטת רגל משמעה שהמניות לא היו נקיות מזכות של צד ג'. די בכך שבמועד הקבוע – 1.4.06 – הייתה קיימת אי ודאות בכל הנוגע למניות, אי ודאות שמקורה בכך שמעל ראשו של המשיב צפה עננה בדמות בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. אילו היה מדובר באי ודאות זניחה, אפשר שנכון היה להכריע בעניין וליתן צו פירוק. ברם, אי הודאות במקרה דנא הינה בעוצמה כזו עד שחובה לומר שעסקינן במחלוקת כנה. לא ניתן לומר, כי המצב המשפטי כה ברור עד שטענתה של המערערת הינה אלא בגדר ניסיון להתחמק מתשלום חוב. חובה לזכור, כי עסקינן בבקשת פירוק המבוססת על דרישה סטטוטורית, כאמור בסעיף 258(1) לפקודה. אין המדובר במקרה בו הוכח כי בפועל החברה הינה חדלת פרעון, כאמור בסעיף 258(3) לפקודת החברות. יובהר, כי בהחלט ייתכן שאם תוגש תביעה כספית על ידי המשיב לתשלום התמורה יחליט בית המשפט, בסופו של יום, שאין ממש בטענתה של המערערת וכי חייבת היא לשלם את התמורה בגין המניות. אולם, אין די באפשרות זו, הגם שאינה מופרכת, על מנת שנאמר כי בנסיבות העניין לא קיימת מחלוקת כנה לגבי החבות. משמע, לא היתה הצדקה למתן צו פירוק.

6.אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולדחות את הבקשה למתן צו פירוק. הערובות השונות שהופקדו לעניין עיכוב הביצוע שניתן בבית המשפט המחוזי יעמדו בתוקפן למשך 30 ימים מעת המצאת פסק דין זה למשיב. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ח' בשבט התשס"ט (2.2.2009).