דוד סיון נ' וינברג עזרא , עו"ד

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת ב' בר-זיו) מיום 13.4.04 לפסול עצמו מלשבת בת"א 11452/99.

1.המערער הגיש (ביום 12.5.99) תביעה כנגד המשיב. בתביעתו נטען, כי המשיב פעל בניגוד להסכם בין השניים, תוך שהוא גוזל את כספיו. התקיימו מספר ישיבות, במהלכן ביקשה (ביום 14.3.02) באת כוחו של המערער להשתחרר מייצוגו. הבקשה התקבלה ובעקבותיה מינה המערער בא כוח חדש. עם מינויו נטען, כי באת כוחו הקודמת של המערער הגישה לעד מומחה, במסגרת תביעת המערער, מסמכים ללא רשותו של המערער. לפיכך, בית המשפט זימן את באת הכוח להעיד על המסמכים שהעבירה לעד המומחה.

2.באת הכוח העידה (ביום 24.11.03) כי מסרה את המסמכים לידי המומחה בנוכחות התובע. המערער חלק על דברי העדה. ביום 13.4.04 התקיימה ישיבה נוספת. המערער ביקש לפטר את בא כוחו, אשר לא התייצב לדיון. בתגובה לבקשה החליט בית המשפט (ביום 13.4.04), כי:

"אין זאת, כי התנהגותו של התובע בלתי ראויה והיא מהווה המשך להתנהגות שכבר פורטה בהחלטות קודמות.

בנסיבות כאלה, אני סבורה, שגיבשתי דיעה מוקדמת על התובע, שלא תאפשר לי להמשיך לשמוע את התיק ואני פוסלת את עצמי מלדון בו."

3.על החלטת בית המשפט השלום הוגש הערעור שבפני. המערער טוען, כי החלטת בית המשפט אינה מנומקת ולא ניתן ללמוד ממנה על קיומה של עילה לפסילת בית המשפט. לטענת המערער, החלטת הפסילה העצמית מלמדת על אי שביעות רצונה של השופטת מאופן הטיפול הטכני בתיק. כן נטען, כי נימוקי ההחלטה מטילה במערער דופי, אשר ידבק בו עת יידון עניינו בפני מותב חדש. המשיב טוען אף הוא, כי יש לקבל את הערעור. לטענתו, החלטת הפסילה אינה נשענת על טעמים המקימים עילת פסלות. כן הוא טוען, כי החלטת בית המשפט פוגעת בצדדים לתביעה באשר היא גורמת לעיכוב משמעותי בהליכים המתנהלים משנת 1999.

4.לאחר שעיינתי בטענות המערער ביקשתי (ביום 11.8.04) את התייחסותו של בית משפט השלום לערעור הפסלות (בהתאם לתקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984). בהתייחסותה לטענות המערער מציינת השופטת ב' בר-זיו, כי החלטת הפסילה נובעת מגיבוש דעה שלילית על המערער. כן היא שוללת את טענת המערער, כי נסיבות פסילתה מצויות באופן הטיפול הלקוי בתיק. ובלשונה של השופטת:

"הערות התובע באשר לאופן ניהול התיק אינן רלבנטיות להחלטת הפסילה שקיבלתי וזו נובעת מהעובדה שהרגשתי כי כבר בשלב זה, ועוד טרם סיום הראיות, גובשה דעתי באופן החלטי כי איני מאמינה לתובע, כי הוא מניפולטור החש, שלא בצדק, כי כל העולם נגדו, וכי דין תביעתו להידחות. בנסיבות שכאלה, כאשר הדעה שגיבשתי כה שלילית, ואפילו היא סובייקטיבית בלבד, איני סבורה כי אוכל לעשות דין צדק עם התובע, וכך גם אמרתי לו בעל פה עם תום הדיון – כאשר גם הוא וגם ב"כ הנתבע חזרו וביקשו ממני להמשיך ולדון בתיק" (עמ' 6).

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. המקרה שלפני עוסק בפסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שיישב בדין. אכן, לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ראו, למשל, ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). אין חולק, כי ההתחשבות בהחלטת שופט לפסול עצמו אינה בלתי מוגבלת. גבול ההתחשבות נקבע על פי אמת המידה הידועה והמקובלת בדיני פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים (ראו ע"א 189/03 אוניפארם נ' Merck & Co. Inc. (לא פורסם)). יחד עם זאת, משהצהיר שופט, אשר חזקה עליו כי בקיא הוא בהלכות פסילת שופט, כי דעתו מגובשת, לא יכפה עליו בית משפט זה לדון בתיק (ראו ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (לא פורסם) (להלן: מידן)).

6.השופטת בר זיו הצהירה כי דעתה גובשה ולכן אינה יכולה לשבת בדינו של המערער. לא הונחה בפני תשתית עובדתית הסותרת את הצהרת בית המשפט. משכך הם פני הדברים איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. אכן, המסקנה אליה הגעתי עלולה לגרום להתמשכות ההליכים באופן שיפגע בצדדים לערעור. אך הנזק העלול להיגרם לצדדים ולמערכת המשפט בכללותה אם שופטים, אשר הכריזו כי דעתם מגובשת, יוכרחו לשבת בדין חמור בהרבה (ראו והשוו עם פרשת מידן).

7.אשר על כן הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות ההליך בסכום כולל של 4000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

ניתן היום, כ"ט טבת תשס"ה (10.01.05).