יורי שפיצר ואח' נ' אברהם גזונטהייט

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.בית המשפט המחוזי בירושלים נעתר לתובענתו של המשיב, נתן צו מניעה קבוע שאסר על המערערים לפעול בניגוד להסכם שנעשה ביניהם ביום 22.6.2006 וקבע כי הודעת ביטול ששלחו המערערים ביום 1.7.2007 הינה בטלה. על כך הערעור שבפנינו.

2.במסגרתו של פסק הדין קבע בית המשפט כי ההסכם שנעשה, ואשר לא הוגבל בזמן, הינו מסוג ההסכמים שניתן לבטלם על דרך מתן הודעה זמן סביר מראש. בית המשפט הוסיף וקבע כי תקופת הזמן שחלפה מעת עשיית ההסכם ועד להודעת הביטול לא הצדיקה את ביטולו.

3.המערערים טענו כי בית המשפט טעה בקביעתו באשר למועד שחלף וכי יש לקבוע שהודעת הביטול תקפה. המשיב טען מצידו, כי החוזה אינו מסוג החוזים שניתן לבטלם אף בחלוף זמן סביר. נוסיף, כי מן החומר הנוסף שהוגש לנו עלה כי המערערים שלחו הודעת סיום חדשה ביום 30.6.2010. זאת, כנראה בהניחם שגם אם פסק הדין עומד על כנו, הרי התקופה שחלפה מאז ההודעה מיום 1.7.2007 מאפשרת מתן הודעה כאמור.

3.סבורים אנו, כי צדק בית המשפט המחוזי בנותנו את הסעדים שנתבקשו. מוכנים אנו להניח לצורכי הדיון, כי אילו חלפה תקופה סבירה מאז החתימה ובהתחשב באירועים שאירעו במהלך התקופה, ניתן מבחינה עקרונית לשלוח הודעת ביטול. דא עקא, וכפי שקבע בית משפט קמא, האירועים עליהם סמכו המערערים לא הצדיקו מתן הודעת ביטול או סיום. נראה, כי משהמשיב קיבל את מלוא הסעדים להם עתר, לא יכול היה להגיש ערעור או ערעור שכגד (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 448-447 (1996); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 642 (מהדורה עשירית, 2009)). משכך הדבר, הקביעה של בית המשפט באשר לסיווגו של ההסכם לא יצרה מעשה בית דין (ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242 (1957); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 790 (מהדורה שביעית, 1995)). משהוגשה הודעת סיום נוספת לפני מספר חודשים, ומשמסתבר כי בין המעורבים נפתחו חזיתות נוספות, איננו רואים צורך להתייחס לשאלה כיצד יש לסווג את ההסכם המסוים ככל שמדובר באפשרות של ביטול או סיום. ניתן להניח שיוגש הליך נוסף ובגדרו, כך נראה, יידרש בית המשפט לסוגיה.

4.סיכומו של דבר שהערעור נדחה. לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה בחשון התשע"א (2.11.2010).