תמיר פישמן ניהול השקעות בע"מ נ' פרופאונד בית השקעות בע"מ ואח'

פסק-דין

בית המשפט המחוזי דחה על הסף את תביעתה של המערערת מחמת מעשה בית דין.

מזה ומזה מתנצחות חברות השקעות. המערערת נתבעה בתחילה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לתשלום 2,500,000 ₪ ולמתן חשבונות. חלק הארי של טענותיה נדחה בפסק דין חלקי מיום 19.7.2012 (השופטת ד' קרת). ערעור על פסק הדין נדחה והוא אפוא חלוט. כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה הראשונה, ביום 12.10.2009, הגישה המערערת מצדה תביעה כספית על סך 4,000,000 ₪ נגד המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי בעיקרו של דבר דומה תביעתה של המערערת להגנתה בתביעה הראשונה, ומשכך החליט לדחות את התביעה על הסף.

בערעורה לפנינו היום התמקדה המערערת בטענה כי בפסק הדין הראשון לא הוכרעו הסוגיות המרכזיות מושא התביעה השניה. פסק הדין הראשון התמקד בזכאותם של חלק מהמשיבים לבונוס מאת המערערת ובשאלה האם נשללה זכאותם זו מחמת הפרות ההסכם בין הצדדים. על יסוד פרשנות הוראת הבונוס בהסכם בין הצדדים השיב בית המשפט המחוזי על השאלה בשלילה. ברם, לא נקבע בפסק הדין בתביעה הראשונה כי המשיבים לא הפרו את ההסכם, ובאופן מפורש או משתמע הותיר בית המשפט הלכה למעשה פתח לאפשרות שהמערערת זכאית לסעדים אחרים מאת המשיבים, ואת זאת ניסתה המערערת לעשות בתביעה השניה. לטענתה, היו אלה המשיבים שהתנגדו לאיחוד הדיון בתביעה השניה עם התביעה הראשונה גם יחד.

מנגד טוענים המשיבים על המערערת שהיא נוהגת בעורמה, כי בכוונה תחילה היא מרבה בהליכים, כדי להתיש את המשיבים, וכי כל מטרתה היא לייצר לעצמה מקצה/סבב נוסף באמצעות התביעה השניה, אחרי כשלונה החלוט בראשונה. לטענת המשיבים, מדובר, כפי פסיקת בית המשפט המחוזי, במקרה מובהק של מעשה בית דין, מדובר במסכת עובדתית זהה, אותם גורמים, אותם חוזים, אותן פגישות, באותם מועדים. סיפור המעשה הוא אחד.

הצטערנו למקרא ולמשמע המחלוקת העזה הנטושה בין הצדדים. יש טעם רב בגישתו של בית המשפט המחוזי מטעמים של מדיניות משפטית, על מנת שלא לבזבז משאבים שיפוטיים, וברי כי המגמה צריכה להיות איחוד של המסכת כולה בהתדיינות אחת. ברם, התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, גם אם נלוותה אליהם תכסיסנות, וקיים חשש שלגבי מקצת העניינים בתביעה השניה לא היה לה, למערערת, יומה בבית המשפט. רמזים לכך נמצאו גם בדברי בית המשפט בתביעה הראשונה, שהותיר כמדומה, עניינים מסויימים לדון בהם בתביעה השנייה.

כאמור, את גישתו העקרונית של בית המשפט המחוזי אנחנו מקבלים כגישה ראויה ונכונה, אך מפאת החשש שעניינים אחדים לא נדונו, ושלא היה נכון להחיל לגביהם מעשה בית-דין, החלטנו לקבל את הערעור במובן זה: בית המשפט המחוזי ישוב ויבחן את נושאי התביעה השניה, אחד לאחד, אם אכן נדונו בראשונה. אם ימצא כי קיימים נושאים כאלה – ידון בהם לגופם; אם לא – ישוב וידחה את התביעה כבראשונה.

הזהרנו הזהר היטב את המערערת, כי אם יתברר בדיעבד שלחינם נעשה 'סיבוב נוסף' זה, כי אז ישית עליהם בית המשפט המחוזי הוצאות ראליות, אף יוכל לשקול הטלת הוצאות עונשיות. המשאבים השיפוטיים הם מצרך יקר.

החלטנו אפוא לקבל את הערעור בהתאם לאמור, מבלי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"א בטבת התשע"ו (23.12.2015).