שירותים לנגב חברה לשירותים ואחזקות נ' קנדה אונטריו ואח'

פסק-דין

1.מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבה מחמת התיישנות.

2.באשר למועד בו יש למנות את תקופת ההתיישנות, צוין בפסק הדין כי התאריך המוקדם ביותר לכך הוא 2.10.1993 עם מתן הודעת ההקצאה לרשם החברות – דהיינו שאז התגבשה עילת התביעה. אף אם התקופה תחל מהמועד בו לכל הדעות המערערת ידעה על ההקצאה – 20.7.1996 – הרי התביעה הוגשה בשלהי שנת 2010, הרבה מעבר לתקופה של 7 שנים שיוצרת התיישנות.

3.בית המשפט המחוזי ציין כי יש לפרש את הוראות דיני ההתיישנות בצמצום, לנוכח התוצאה של "סגירת דלתי בית המשפט" ללא דיון לגופו של עניין – אם הטענה תתקבל. ברם גם לאור נקודת מוצא זו בצדק נקבע בנסיבות העניין, כי עסקינן במעשה עוולה חד פעמי המוביל לנזק נמשך ולא באירוע עוולתי נמשך המוליד עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתמשך כעמדת המערערת. המועד האחרון להגשת התביעה הינו כאמור 2003 (1996 ועוד 7 שנים), רחוק ממועד הגשת התביעה בפועל בשנת 2010. בל נשכח כי משטר דיני ההתיישנות חל גם על תובענה מהסוג הנדון.

אף בעילת התרמית שנטענה, תקופת ההתיישנות מתחילה במועד שבו נודע על כך לתובע – וכך חישב בית משפט קמא במקרה דנא את תקופת ההתיישנות.

4.הערעור נדחה. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח באדר א' התשע"ד (18.2.2014).