תאיר אבו גוש נ' עיריית ירושלים ואח'

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.המערער, יליד 1956, נפגע בתאונה שארעה לו ביום 29.6.92, שעה שטייל עם ארבע בנותיו בגן העצמאות בירושלים. המערער מעד על אחת ממדרגות הגן (להלן: המדרגה), החליק ונפל על רצפת הגן, ונחבל בברכו הימנית. כתוצאה מן התאונה פונה המערער באמבולנס לבית החולים.

המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כנגד עיריית ירושלים (להלן: העירייה), כמחזיקה וכבעלים של המקום שבו נפל, וכנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, כמבטחת של המחזיקה.

2.בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' סגל) דן בשלב הראשון בשאלת האחריות לנזקו של המערער. בפסק דין חלקי מיום 26.6.01, קבע בית המשפט, בהעדיפו לעניין זה את עדויות בנותיו של המערער, כי המדרגה הנדונה היתה פגומה, וכי הפגם בלט לעין וניתן היה לזיהוי. עוד קבע בית המשפט כי בחינת התנהגותם של עובדי העירייה, האמונים על אחזקת גני העירייה, מובילה למסקנה כי אלה התרשלו בהפעלת אמצעי הפיקוח שנקטו לשם שמירת תקינות המדרגות בגן. עם זאת, מצא בית המשפט כי יש ליחס למערער רשלנות תורמת בשיעור של 60%. התנהגות המערער, כך קבע בית המשפט קמא, חרגה מזו הנקוטה בידי "האדם הסביר". המערער, כך נפסק, "הספיק לרדת מספר גרמי מדרגות בעלות מבנה מיוחד, הזהים לגרם המדרגות הרלוונטי, ועל אף הפסולת הבולטת שהיתה במקום (שמטעמיו הוא לא גרמה לו להקפיד הקפדה יתרה בעת ירידתו במדרגות); ובשל העובדה כי ניתן היה להבחין בפגם מבעוד מועד (כפי שבנותיו הבחינו), הוא הקל ראש ולא נזהר כפי שצריך היה להיזהר בנסיבות העניין". בית המשפט ציין כי מבחן חלוקת האשמה מוביל אף הוא לאותה מסקנה, שכן במקרה דנן, התנהגות המערער היתה גורם בלתי מבוטל להתקיימות האירוע נשוא התביעה, אל מול רשלנות העירייה באי תיקון המדרגה.

בשלב השני ובמסגרת פסק דין משלים מיום 5.5.03, קבע בית המשפט כי למערער נותרה נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 37.5%. בסיס השכר של המערער, לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות, הועמד על 3,950 ש"ח, ונקבע כי יש לפצותו בגין הפסד השתכרות בעבר בסך של 184,922 ש"ח, ובגין הפסד השתכרות לעתיד – בסך של 257,186 ש"ח. עוד פסק בית המשפט קמא למערער סך של 150,000 ש"ח בגין כאב וסבל, וסכומים נוספים עבור סיוע ועזרת הזולת, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מסכום הפיצויים שנפסק לטובת המערער ינוכו תקבולי המערער ממבטחים, בסך 33,321 ש"ח. כן נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק לזכות המערער את תגמולי הבטחת ההכנסה שהוא קיבל.

3.הערעור שלפנינו נסב הן על חיובן של המשיבות באחריות לנזקי המערער בשיעור של 40% והן על גובה הנזק. במישור האחריות טוען המערער כי בית המשפט קמא טעה כשייחס לו רשלנות תורמת בשיעור 60%. קביעה זו, כך טוען המערער, מקפחת אותו ויש בה משום קביעת סטנדרט התנהגות בלתי סביר, המחייב אדם ההולך ברחובות העיר לבדוק כל מקום מדרך עליו הוא מבקש לשים את כף רגלו. המערער טוען כי העובדה שלא איתר את הפגם במדרגה שהביא לתאונה, על אף שהסתכל על המדרגה לפני שדרך עליה, כדרכו של אדם ההולך באופן רגיל, אין בה כדי להביא לקביעה שהוא התרשל, ואין בה כדי לגרוע מאחריותה של העירייה לקיומו של הפגם ולאי תיקונו. המערער מבקש, אפוא, להפחית באופן משמעותי את שיעור הרשלנות התורמת שנקבע לו.

4.במישור הפיצויים טוען המערער כי פסק הדין מקפח אותו באופן חריג וכי הפיצויים שנפסקו לו נמוכים באופן קיצוני מהמקובל ואינם משקפים את הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה. בין השאר טוען הוא, כי טעה בית המשפט משקבע כי מסכום הפיצויים שנפסק לו ינוכה התשלום ממבטחים שבוצע לטובתו, על אף שהמשיבות לא הוכיחו את מהותו של תשלום זה. המערער טוען כי לא היה מקום לקבוע כי העובדה שלא הציג בפני בית המשפט את הפוליסה הרלבנטית, פועלת לרעתו. המערער סבור גם כי לא היה מקום לנכות את תגמולי הבטחת ההכנסה ששולמו לו במהלך השנים שחלפו מיום התאונה, וכי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי תשלומים אלה נבעו מן התאונה ומשכך הם כרוכים בה בקשר סיבתי. לטענתו, לא היה מקום להורות על ניכוי התשלומים האמורים, של מבטחים ושל הבטחת ההכנסה, מאחר שלמערער לא נקבעה נכות תפקודית מלאה, בשיעור של 100%. לחלופין סבור המערער כי יש לנכות את החלק היחסי מתשלומים אלה, בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה לו. המערער יוצא גם כנגד שאר קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וסבור כי ראוי היה לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית מגיע לכדי 100% ולחשב את הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד בהתאם, וכן כי ראוי היה לפסוק לו פיצוי גבוה יותר בראשי הנזק השונים.

5.לא מצאנו עילה להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי לעניין חלוקת האחריות. לא מצאנו עילה להתערב גם בהחלטת בית-המשפט בכל הנוגע לניכויים הרלבנטיים מתשלום הפיצויים. אף שאר טענות המערער אינן מצדיקות בדיקה מחדש. בית-המשפט רשאי היה להגיע למסקנות אליהן הגיע על-פי הנתונים שהובאו לפניו לעניין זה.

אשר לראיות הנוספות שעליהן מבקש המערער היום לסמוך, גם בהן אין כדי לשנות מן התוצאה הסופית.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

הנשיאה ד' ביניש:

אני מסכימה.

ה

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ופטת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, ח' בכסלו התשס"ז (29.11.06).