משה בן שמעון ואח' נ' הקרן הקיימת לישראל ואח'

פסק-דין

השופט י' אנגלרד:

1.שני הערעורים מכוונים נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ח' אריאל. הסכסוך בין בעלי הדין נוגע לחלקת קרקע המצויה בקרית טבעון. המערערים בע"א 5954/97, בן שמעון משה ובן שמעון מסעודה (להלן: בן שמעון) מחזיקים זה שנים רבות במבנה קיוסק המצוי על החלקה. החלקה עצמה היא בבעלותה של הקרן הקיימת לישראל והיא מנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). מן העובדות עולה כי לפני מעל ל30- שנה, ביוזמת המועצה המקומית קרית טבעון (להלן: המועצה המקומית), הותר לבן שמעון, בשל מצבו הסוציאלי, להקים קיוסק בחלקה. נראה כי כעבור זמן מה הורחב מבנה הקיוסק משטח של 8 מ"ר למבנה בנוי רחב יותר שהגיע ל101.5- מ"ר.

2.כן מתברר כי בין המינהל לבין המועצה המקומית התנהלו דיונים ונערכו הסכמות בדבר החלקה הנזכרת. לפי ההסכמה המקורית, החלקה היתה צריכה להיות מוחכרת על ידי המינהל למועצה המקומית למשך 49 שנים. המועצה המקומית מצידה אמורה היתה להחכיר את שטח הקיוסק לבן שמעון בחכירת משנה. דא עקא, עיסקאות אלה לא הושלמו ברישום במירשם המקרקעין. כן עולה מן העובדות כי המועצה המקומית שכרה בשנת 1986 מבן שמעון את מרתף המבנה לצורך מפעל המים שלה לתקופה של חמש שנים, תוך קבלת אופציה להארכת השכירות לחמש שנים נוספות.

3.לאחר שנים שונתה תוכנית בנין ערים בקשר לחלקה הנזכרת מ"שטח ציבורי פתוח" למטרת "מגורים א". בעקבות שינוי זה הודיע המינהל ביום 15.7.88 על ביטולה של עיסקת החכירה בינו לבין המועצה המקומית ודרש מן המועצה המקומית כי תפנה את בן שמעון.

4.בעקבות אירועים אלה הגישו בן שמעון תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו עשה אשר יחייב את המינהל להחכיר להם את החלקה וזאת על ידי תשלום דמי חכירה בשיעור 51 אחוז מערך הקרקע. המינהל היה מוכן להחכרה, אך בתנאי שישולמו 91 אחוז מערך הקרקע. בעקבות הגשת התביעה על ידי בן שמעון, הגיש המינהל תביעה שכנגד, בה נדרשו בן שמעון לשלם דמי שימוש ראויים החל ביום סיום החכירה, דהיינו מן ה15.7.88-.

5.בית המשפט המחוזי צירף ביוזמתו את המועצה המקומית למשפט ולאחר שמיעת הראיות דחה הן את תביעת בן שמעון והן את התביעה שכנגד של המינהל. בית המשפט ציין כי לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה לגבי התביעה והתביעה שכנגד, משום שאף צד לא הצליח להביא לפני בית המשפט גירסה שאפשר לפסוק על פיה. בית המשפט גרס כי אין המינהל יכול להתנער מן הזכויות שניתנו לבן שמעון על ידי המועצה המקומית מכוחו של המינהל. במסקנתו זו הסתמך בית המשפט גם על העובדה כי בתביעה שכנגד לא דרש המינהל את פינויים של בן שמעון מהשטח, וזאת משום שכנראה סבר כי לבן שמעון קיימת זכות חזקה בשטח. כאמור, דחה בית המשפט את תביעתם של שני בעלי הדין. עם זאת הביע בית המשפט תקווה שיושג הסדר בין בעלי הדין, בשיתוף המועצה המקומית.

6.לאחר שמיעת הטענות של בעלי הדין ועיון בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. כל הגורמים המעורבים לא דאגו להסדרה תקינה של זכויות ההחזקה בחלקה הנידונה. החכירה הראשית לא נרשמה, חכירת המשנה לא בוצעה ופעולותיה של המועצה המקומית, למען בן שמעון, נערכו על יסוד בסיס משפטי שאינו ברור די צורכו. בן שמעון מחזיקים במבנה עשרות בשנים ואף השכירו אותו למועצה המקומית, אך הבסיס של זכותם גם הוא אינו מבורר. בנסיבות אלה אין מנוס אלא לדחות את תביעותיהם ההדדיות של בעלי הדין. ברוח דבריו של בית המשפט המחוזי, יש לקוות כי בעלי הדין יגיעו לידי הסדר מוסכם.

אי-לכך, הערעורים נדחים.

בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.

ש ופט

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

ה

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ופטת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, ד' בניסן תש"ס (9.4.2000).