ציון מוחבר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'

פסק-דין

השופט י' אנגלרד:

ערעור זה מכוון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי - מפי השופט ע' חבש - אשר דחה את תביעתו של המערער בעילה של רשלנות רפואית.

1.תחילה תמצית העובדות הנוגעות לעניין. בשנת 1991 פנה המערער לרופא המשפחה בשל כאבים שחש בגבו. הרופא איבחן אצלו, בהתאם לרישום בנ11/, גוש שומני בגבו (Lipoma dorsalis) ובשל כך הפנה אותו לרופא כירורג במרפאת קופת החולים. לאחר כחודש ימים פנה המערער למרפאת קופת החולים, ושם טופל בידי כירורג. הכירורג איבחן מורסה (Infected At he ro ma - במקור נרשם Ateroma) בגבו של המערער וביצע בה פתיחה וניקוז (incision + drainage) (לפי הרישום בנ2/ ונ3/). ה טיפול במערער כלל גם מתן אנטיביוטיקה ושלוש חבישות של הפצע, עד שהתרפא ונסגר (לפי הרישום בנ2/ ונ3/). בתום הטיפול הזהיר הכירורג הזהיר את המערער כי העניין עלול לחזור (עדות המערער בפרוטוקול מיום 7.5.95 בעמ' 109).

2.כעבור כארבעה חודשים ממועד הטיפול האחרון, הבחין המערער שוב בגוש בגבו, אולם הוא השהה את פנייתו לטיפול רפואי כחצי שנה. לבסוף, הוא פנה לבית החולים, שם התברר כי הוא סובל ממחלת הסרטן של הרקמות הרכות באיזור הגב. בשל קיומו של גידול ממאיר בגבו בוצעה כריתה (excision) בעלת היקף נרחב, בליווי טיפול קרינתי. כתוצאה מכך נזקק המערער לניתוח להשתלת שתל עור.

3.טענת המערער הייתה כי הן רופא המשפחה, הן רופא הכירורג, הן מעבידתם התרשלו כלפיו. נגד רופא המשפחה נטען כי לא תיאר במידה מספקת את הגוש שאיבחן, תיאור שהיה נדרש בשל אופיו הממאיר של הגוש. כנגד הכירורג הועלתה הטענה כי לא איבחן את האופי הממאיר של הגידול, לא הורה על ביצוע ביופסיה ולא עקב אחר מצבו הרפואי של המערער בתום הטיפול. מעבידתם התרשלה, לטענת המערער, הן בשל אחריותה האישית בכך שלא הנהיגה נוהלי עבודה מתאימים, הן בשל אחריותה השילוחית.

4.בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה רבה את העדויות ואת חוות הדעת של המומחים הרפואיים והגיע למסקנה כי לא הייתה רשלנות אצל ב אף לא לא אחד מהגורמים הנזכרים. המערער משיג לפנינו על מסקנות אלה של בית המשפט המחוזי. יצוין, כי מספר גורמים הכבידו על הבירור המשפטי של התביעה הנדונה. ראשית, בנסיבות המקרה הנדון, המונחים הרפואיים, העשויים להיות שייכים לאיבחון החולי, דומים באיותם ובצלילם, אך שונים ביותר במהותם. לקושי הזה מתוסף מנהג הרופאים מימים ימימה לרשום את רישומיהם ב"כתב חרטומים", מנהג המכביד ביותר על פיענוח הרישומים. ואם לא די בכך, הכבדה נוספת מצויה בעריכת הרישומים על דרך הצמצום הקיצוני.

5.אביא כדוגמא לערבוב מונחים את רישומו של רופא המשפחה, שהוא בעל חשיבות רבה במשפט זה. ברישום הרפואי שסימונו הוא נ11/, מצוין - באותיות לועזיות ובכתב יד קשה לקריאה - המונח: "Lipoma dorsalis" (ראה את פיענוח הרישום הזה בעדותו של הרופא בפרוטוקול מיום 14.9.95 בעמ' 39). מונח רפואי זה מציין גוש שומני שפיר בגבו של החולה. מונח רפואי קרוב הוא Lymphoma, שמשמעותו במקרים רבים גידול ממאיר. ואמנם, בא-כוח המערער בסיכומיו בבית משפט זה מייחס לרופא המשפחה רשלנות בכך שלא תיאר ביתר פירוט את הגוש, וזאת "במיוחד לנוכח החשד לנגע ממאיר - "לימפומה דורסילוס?". והנה, בכך נתפש בא-כוח המערער לכלל טעות בנוגע למשמעות המונח הרפואי המופיע ברישום, דבר שהביא לטעות גם בייחוס הרשלנות לרופא המשפחה.

6.לאחר שעיינתי בסיכומי בעלי הדין, בחוות הדעת הרפואיות, בעדויותיהם של המומחים הרפואיים ושל העדים האחרים בבית המשפט של דיון, נחה דעתי כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות היטב על חומר הראיות וכי אין עילה להתערבותנו. אבחנתו של רופא המשפחה הייתה לגוש שומני שפיר. אבחנה זו לא חייבה ת י אורים והסברים נוספים אודות הגוש, ו ה הפנייה לכירורג הייתה בבחינת המשך טיפול נכון בנסיבות העניין;. אבחנתו של הכירורג הייתה כי החולה סובל ממורסה שפירה, המצריכה פתיחה ו ניקוז ולא כריתה של המורסה ושליחתה לבדיקה פתולוגית במעבדה.. לא מצאתי בדברי המומחים קביעה כי באבחנות אלה יש משום רשלנות. כמו כן אין חוות דעתם בדבריהם קביעה כי על רקע אבחנות אלה הייתה רשלנות כלשהי בטיפולם של שני הרופאים במערער. כל המומחים העידו כי כאשר מדובר במורסה, הטיפול הנדרש הוא פתיחה, ניקוז של המוגלה ומעקב עד לריפוי הפצע. אם הפצע נרפא ולא נותר גוש או בליטה, אין צורך בטיפול או בבדיקה נוס פים (עדותו של פרופ' רוזנמן - מומחה מטעם המערער - בפרוטוקול מיום 7.5.95 בעמ' 9; עדותו של ד "ר פפר - מומחה מטעם המערערת - בפרוטוקול מיום 7.5.95 בעמ' 46-41; עדותו של פרופ' ברנר - מומחה מטעם המשיבים - בפרוטוקול מיום 14.5.95 בעמ' 27-25). יצוין, כי מציאותו של גידול ממאיר בצורה של מורסה היא נדירה ביותר (עדותו של ד"ר לזר בפרוטוקול מיום 19.10.95, בעמ' 11). יתרה מזו, ספק רב אם בעת ניקוז המורסה על ידי הכירורג, הגידול הממאיר כבר היה קיים בגופו של המערער.

אי לכך, יש לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ופט

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ש ופטת

השופט ח' אריאל:

אני מסכים.

ש ופט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, י"ט באדר תשנ"ט (7.3.99).