מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' סלאח חוסין ואח'

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. הפרשה שלפנינו – הבאה בגדרי ערעור וערעור שכנגד – עניינה תביעת פיצויים בגין הפקעה ישנה (מ-1963) והפיצוי שיש לשלם בגינה. נציין כבר כאן, כי בהסכמה תחול הזכות לפיצוי לתובעים על 6/7 מן החלקה (ולא 3/7), לאחר שהוסדר נושא הזכויות הרלבנטי.

ב. באשר לפיצויים, בית המשפט קמא ניתח באופן מקיף את חוות הדעת שהוגשו לפניו מטעם הצדדים, וסבר כי ככל שהמדובר בעסקאות השוואה כדבעי, כנדרש בע"א 738/10 דבאח נ' מדינת ישראל (2013), היו חוות דעת הצדדים מוטות, ולכן הילך על פי האמור בע"א 8937/08 מדינת ישראל נ' חביב אללה (2011), קרי, חוות דעת השמאי הממשלתי כשהדונם הראשון מתוך החלקה בשלמותה מוכפל ב-8 ומחולק לפי זכויות התובעים. הפיצוי עצמו נקבע לפי 6% בשנה ולא 5% כקביעת השמאי הממשלתי.

ג. בערעור המדינה נטען בשניים – נגד השיטה שבה נקט בית המשפט באשר לשמאות ונגד קביעת 6%. בערעור שכנגד נטען, בין השאר, כי היה צורך לקבוע לפי חוות דעת שמאי המערערים שכנגד-המשיבים, ומכל מקום ליתן פיצוי על 6/7 מן הנכס (ודבר אחרון זה כבר מוסכם כאמור).

ד. נפתח בקצרה בעניין העקרוני. אין צורך לחדש כל שני וחמישי הלכות בנושא זה. הדרך הראויה היא זו שנקבעה בהלכת דבאח הנזכרת, שם נפסק כי יש לנקוט בדרך של הערכת שווי לפי עסקאות השוואה - זו ראשית וזו אחרית; ועוד נאמר, כי השיטה של ראית דונם ראשון כקרקע מיועד לבניה (לפי הלכת חביב אללה) היא ברירת מחדל. איננו רואים מקרה זה כשונה מכל אחר, ומשרואה לפניו בית המשפט חוות דעת שמאיות סותרות, עליו למנות במקרה מתאים, וכך במקרה דנא, שמאי מטעמו. נטעים: הגישה השמאית צריכה להיות הוגנת ולהתחשב במכלול המשתנים, אך בסיסה הוא כאמור השוואתי, וההשוואה צריכה להיות עם "עסקאות דרך המלך" ולא עם פרשות קצה. במקרה דנא סבורים אנו במכלול כי היה מקום למינוי שמאי מטעם בית המשפט.

ה. אשר לאחוז הפיצוי, אין קדושה ב-5% אך גם לא ב-6%, וגם בכך על השמאי לתת דעתו למכלול הנסיבות.

ו. אנו מחזירים איפוא את התיק לבית המשפט קמא למינוי שמאי מטעמו, שלחוות דעתו יוכלו הצדדים להידרש כפי שיקבע בית המשפט, ובית המשפט יחזור ויפסוק את הדין. פסק דין זה יבוא חלף פסק הדין קמא, ונזכיר כי הזכויות הן ל-6/7 חלקים. אין צו להוצאות בבית משפט זה.

ניתן היום, כ"ה באייר התשע"ו (2.6.2016).