רפאל בן-קיקי נ' עירית טבריה ואח'

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (השופט ש' סרחאן) מיום 18.1.98, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המערער, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו.

1.מן הערעור עולה, כי המערער הגיש את בקשת הפסלות הראשונה עובר לקיום קדם משפט בתיקים נשוא בקשתו, וזאת עקב תחושתו, כי כל שופטי בית המשפט בטבריה נושאים פנים לבא-כוחה של המשיבה. עוד עולה, כי בבקשה נשוא הערעור שבפני טען המערער, כי בית המשפט קיבל החלטות המצביעות, לשיטת המערער, על קיום משוא פנים (ובכלל זה, בין היתר, החלטה לדחות את הדיון בבקשת הפסלות למועד מאוחר יותר, סרוב להתיר למערער לצרף מסמכים נוספים לבקשתו, וכן הלאה). בית המשפט דחה את בקשת הפסלות בקבעו, כי אין בה ממש וכי המערער לא טען ולא הוכיח כי במקרה זה קיים חשש ממשי למשוא פנים, המחייב את פסילתו.

2.בערעור שבפני חוזר המערער על טענותיו וטוען, כי הצטברות ההחלטות שקיבל בית המשפט כנגדו עשוייה ליצור אצל כל מתדיין את החשש שבית המשפט גיבש דעה קדומה כנגדו. עוד מעלה המערער טענות בדבר היחס המוענק על-ידי שופטים אחרים לבא-כוח המשיבה.

3.לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. העובדה שבית המשפט קיבל מספר החלטות שאינן מניחות את דעת המערער אינה יוצרת עילת פסלות. תרופתו של מי שמבקש לתקוף החלטות שאינן לרוחו היא בדרך הערעור או בקשת רשות הערעור - לפי העניין. אין בטענות המערער כדי להצביע על קיומו של אותו חשש ממשי אובייקטיבי לקיום משוא פנים (וראה : ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247) - חשש שרק בהתקיימו תקום עילה לפסלות שופט. חששותיו הסובייקטיביים של העותר אין די בהם ליצור עילת פסלות.

הערעור נדחה.

ניתן היום, ב' ניסן התשנ"ח (29.3.98).