מהג'ד אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' ארבל) שקיבל את ערעור המשיבה על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט י' שנלר) בת"א 1580/01.

1.המערער, נהג משאית, הגיש (ביום 8.2.01) תביעה בגין נזקי גוף שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 9.7.00. בית משפט השלום קבע, כי המערער הוביל מטען במשאיתו, ומשהגיע למחוז חפצו פנה לפרוק את המטען. לשם כך היה עליו לנתק את עגלת המטען מהמשאית, ולאחר מכן פרק את תכולת המטען. עם פריקת המטען פנה המערער לחבר את העגלה בחזרה למשאית. בשלב זה, עת שהתובע ניסה לעבור מעל ליצול המשאית, נתפסה רגלו בצד ימין של שרשרת המחברת את העגלה למשאית, והוא נפל ופצע את ברכו.

2.בבית משפט השלום העלתה המשיבה את הטענה כי אין מדובר בתאונת דרכים כפי שזו מוגדרת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק). לאחר שמיעת העדויות, קבע בית המשפט כי אין מדובר באירוע הקשור ל"פריקה וטעינה" השולל הכרה בתאונת דרכים, אלא מדובר בפעולה הקשורה לשימוש ברכב מנועי למטרה תחבורתית. משכך, נקבע כי מדובר בתאונת דרכים.

3.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, לאחר מתן רשות. נקבע, כי אין לראות בפציעת המערער משום תאונת דרכים כפי שזו מוגדרת בחוק. כך, משום שפעולת המערער נכנסת לגדר חריג ה"פריקה וטעינה" בחוק, וממילא אין לראות בפעולת המערער משום "שימוש ברכב מנועי" הנדרש בהגדרה הבסיסית בחוק. נפסק כי יש לבטל את החלטת בית משפט השלום ולדחות את התביעה נגד המשיבה.

4.על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו, בו חוזר המערער על טענותיו כי יש לראות את האירוע כתאונת דרכים, שאינו נכנס לגדר חריג הפריקה וטעינה שבחוק.

5.דין הערעור להימחק על הסף. המערער הגיש ערעור זה כאילו מדובר בערעור בזכות - ולא היא. ענייננו בערעור ב"גלגול שלישי" המחייב קבלת רשות בטרם יידון לגופו. הערעור הוגש על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר ישב בדרגת ערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום, לאחר מתן רשות. העניין נדון בשתי ערכאות, ולא יהא ערעור נוסף אלא ברשות (סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). הערעור אינו יכול להפוך, מעצמו, לבקשת רשות ערעור, ואין מקום להעניק לבעל דין רשות לערער כאשר כלל לא ביקש זאת (ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי (לא פורסם)). משלא נתבקשה רשות כאמור, והערעור טעון רשות ערעור, דינו להימחק על הסף (ע"א 585/84 נאזי נ' הממונה על המרשם (לא פורסם)). אמנם, המשיבה לא טענה בפנינו כי היה על המערער לבקש רשות ערעור. אולם, הלכה היא, כי "אין אדם מרים עצמו בשרוכי-נעליו ואין לבעלי-הדין הכוח והסמכות להקנות לעצמם ערעור בזכות, מקום בו יצר המחוקק במילתו המפורשת ערעור ברשות בלבד" (ב"ש 748/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה נ' קיבוץ יפעת, פ"ד מ(4) 379, 383). שתיקת המשיבה בעניין זה אינה יכולה להוות מקור סמכות שיש בכוחו לחייב את בית המשפט להתייחס לערעור כערעור בזכות. משכך הם פני הדברים, דין הערעור להימחק. בדיעבד אין אלא להצטער על הזמן שהוקדש לדיון בטענות לגופן.

הערעור נמחק. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ה

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ופט

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים לפסק-דינו של כבוד הנשיא. בשונה מפרשת ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי (לא פורסם), שבה סברתי כי היה מקום בנסיבות ליתן רשות ערעור, במקרה דנן לא ניתן כל ביטוי על ידי המערער בערעורו לאפשרות שנדרשת רשות. משכך, הדין הוא שאין להפוך ערעור לבקשת רשות ערעור (בש"א 7338/01 וינברג נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913, השופט ריבלין; ראו גם חמי בן נון, הערעור האזרחי מה' 2, 323 הע' 50, וכן שם 334, הע' 54 והפסיקה המצוטטת). על כן דין הערעור להימחק.

ש ופט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' ברק.

ניתן היום, כ"ט שבט, תשס"ה (08.02.05).