א.ק אילן -קור בע"מ נ' מכון התקנים הישראלי

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

במוקד הערעור שלפנינו טענת המערערת כי המשיב הפר את התחייבותו להמשיך את ההתקשרות עמה לעשר שנים נוספות.

1.המערערת הייתה ספק של המשיב ותחזקה את מתקני הקירור שלו, בהתאם לארבעה הסכמים בין הצדדים שנסבו על קטגוריות שונות של מתקנים. ההסכמים נחתמו לתקופה של שנה, אך נקבע בהם כי יחודשו כל שנה לשנה נוספת, אלא אם אחד הצדדים יודיע למשנהו 45 ימים מראש על רצונו לסיים את ההתקשרות. בבדיקה שנערכה בשנת 2007 נמצא כי המערערת סיפקה שירותי תחזוקה ל-250 יחידות טון קירור, בעוד שלפי הסכם משנת 1994 שהתייחס למיזוג מיני-מרכזי תוגמלה המערערת בגין הספקת 80 יחידות טון קירור בלבד. ביום 19.7.2007 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכמים שבה נקבע כי יינתן פיצוי מוסכם בגין העבר בסך 255,000 ש"ח. לגבי העתיד הוסכם על תשלום של 300 ש"ח עבור כל יחידת טון קירור. עוד נכתב כי "שני הצדדים מעוניינים בהמשך מתן השירות". בעניינים אחרים הנוגעים להתקשרות נותרו בעינם תנאים שנקבעו בהסכמים קודמים (להלן: הסכם 2007). עם כניסת מנכ"ל חדש למכון, שהוא כידוע תאגיד סטטוטורי, הוחלט להסדיר את ההתקשרויות החוזיות עם הספקים השונים באמצעות מכרזים לפי חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 (להלן: החוק). במהלך שנת 2009 הודע למערערת כי בכוונת המשיב לערוך מכרז לשירותי מיזוג אוויר, כמתחייב בחוק. בשלב ראשון הציבה המערערת לפני המשיב (במכתב מיום 14.5.2009) שתי חלופות: המשך השירות למשך שלוש שנים בתנאים שפירטה, או הפסקת השירות. בהמשך טענה המערערת כי במסגרת הסכם 2007 התחייב המשיב להמשיך את ההתקשרות עמה לתקופה של עשר שנים, וככל שהתחייבות זו לא תקוים היא תהא זכאית למלוא חוב העבר. משעמדתה לא התקבלה, הודיעה המערערת על הפסקת ההתקשרות והגישה את התובענה נושא ההליך שלפנינו. לטענתה, המשיב התחייב בהסכם 2007 להמשיך את ההתקשרות עמה לעשר שנים נוספות. התחייבות זו הופרה ולפיכך נתבעו פיצויי קיום המשקפים להשקפתה את הרווח שהיה נוצר לה אילו היו היחסים החוזיים נמשכים לתקופה כאמור.

2.בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את לשון ההסכם – שלא היה בה זכר להתחייבות הנטענת – את נסיבות כריתתו ואת מכלול הראיות שהובאו. בפסק דין מנומק ומפורט התייחס לתשתית המשפטית הנדרשת לפרשנות ההסכם ולטענה שלפיה יש לקרוא לתוך ההסכם את התניה שלה טוענת המערערת. זאת על יסוד ניתוח ממצה של העדויות שהובאו לפניו, ובכלל זה תמליל השיחה בין אילן לבין רוזנברגר (מנהל המערערת ונציג המשיב, בהתאמה) – שיחה שלהשקפת המערערת תמכה בגרסתה בדבר ההתחייבות האמורה. בית המשפט אף נתן דעתו לכלל ה"פרשנות נגד המנסח" וליישומו בנסיבות העניין. בסיכומם של דברים נקבע כי לא נמצאו תימוכין, בין בלשון ההסכם בין בכלל הנסיבות, לטענה שלפיה הסכם 2007 כלל התחייבות להמשך התקשרות לעשר שנים נוספות, ומכאן שהמשיב לא הפר את ההסכמים עם המערערת. משכך נדחתה התביעה.

3.עיקר טעמו של הערעור שלפנינו בעמדת המערערת, על יסוד טעמים מפורטים שאותם הציגה, כי נפלה טעות במסקנות שאליהן הגיע בית המשפט; וכי הצדדים התכוונו כי ההתקשרות ביניהם תהא ארוכת טווח, תוך הבטחה שהמשיב לא יפרסם מכרז בתקופה זו, וזאת תמורת ויתור והפחתה משמעותיים של החוב כלפיה. המשיב מצדו תמך בפסק דינה של הערכאה הדיונית, מטעמיה.

4.שקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים בכתב ועל פה. עמדתנו היא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בנסיבות המקרה, לא ראינו לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז בטבת התשע"ה (18.1.2015).