ומקו בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

פסק-דין

1.בבית משפט השלום בירושלים מתנהלת תובענה שהגיש הבנק המשיב (להלן: הבנק) כנגד המערערות 1 ו2-, מכוח התחייבויותיהן לבנק, וכנגד המערער 3 (להלן: המערער), מכוח ערבותו להתחייבויות אלה. ביום 2.9.1999, הודיעו בעלי הדין לבית המשפט כי הגיעו להסכמה בשני עניינים. ראשית, כי ינתן פסק דין כנגד המערערת 1. שנית, כי ינתן צו לעיכוב ההליכים כנגד המערער, כדי לאפשר לבנק לממש את נכסיה של המערערת 1. בית המשפט נתן להסכמות הצדדים תוקף של החלטה שיפוטית. לטענת המערער, לאחר שניתנה ההחלטה, הביע בית המשפט דעתו על ההליכים. כך אמר הוא למערער כי טוב שהוא הגיע לפשרה, שכן מצבו בתיק היה קשה מאוד, ואלמלא אותה הסכמה היה בית המשפט פוסק נגדו. כמו כן, טוען המערער, כי בית המשפט הודיע כי טיוטת פסק הדין כבר נכתבה.

2.מאחר שטרם החלו ההליכים למימוש נכסיה של המערערת 1, נקבע דיון ליום 13.11.2000. בפתח הדיון, ביקש בא-כוח המערער כי בית המשפט יפסול עצמו. לטענתו, מדבריו של בית המשפט עולה כי ננעלה דעתו לגבי תוצאות המשפט, ומטעם זה יש עילה לפסילתו. לטענתו, לא הגיש את הבקשה מיד לאחר שנאמרו הדברים, שכן הופתע מהדברים. כמו כן, ציפה כי במידה והבנק יממש את נכסי המערערת 1, לא יהיה צורך בהמשך הדיון, וממילא, לא תידרש הבקשה לפסילת בית המשפט. הבנק התנגד לבקשה. בא-כוח הבנק טען כי אין הוא זוכר את הדברים שבא-כוח המערערים טוען שנאמרו. כמו כן, טען שהבקשה לוקה בשיהוי.

3.בית המשפט, בהחלטתו מאותו יום, הורה על דחיית הבקשה. ראשית, קבע בית המשפט כי אינו זוכר שאמר את הדברים המיוחסים לו. כמו כן, הוסיף כי אין בית המשפט נוהג להכין טיוטות פסק דין. לבסוף, קבע בית המשפט כי הבקשה לוקה בשיהוי. הדיון בו נטען שנאמרו הדברים, ארע 14 חודשים לפני שנתבקשה בקשת הפסילה. כמו כן, בתווך, ביום 29.5.00, קוים דיון קדם משפט, וגם אז, לא הועלתה טענת הפסלות. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענותיהם בבית המשפט קמא, ומוסיפים כי לא ניתן היה לבקש את בקשת הפסילה מיד, שכן הדברים נאמרו שעה שהשופט קם מכסאו ופנה ללשכתו. בשלב מאוחר יותר לא נתבקשה הבקשה, שכן בא-כוח המערער קיווה כי החוב ייפרע על-ידי המערערת 1, ולא יהיה צורך להמשיך את הדיון בתיק זה.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי אינו זוכר שאמר את הדברים המיוחסים לו, וכי תוכנם אינו מתיישב עם דרך עבודתו. הלכה היא שבמידה ובית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של מבקש בבקשה פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה. די בכך כדי לדחות את הערעור. זאת ועוד: המערער ביקש את בקשת הפסלות רק 14 חודשים לאחר התגבשות עילת הפסילה לכאורה. בקשה זו לוקה בשיהוי של ממש. גם אם נניח כי המערער לא יכול היה לבקש את בקשת הפסילה על אתר, יכול היה לעשות כן, זמן קצר לאחר מכן. זאת לא עשה. גם בישיבת קדם משפט, תשעה חודשים לאחר שלכאורה נאמרו הדברים, לא ביקש את פסילת בית המשפט. הוא אף לא הקדים את הגשת הבקשה למועד הדיון ביום 13.11.2000. אין גם לקבל טענתו כי קיווה (או העריך) כי לא יהיה צורך בהמשך ההליכים. ברי, כי החלטה לעיכוב הליכים, אין בה כל ערובה לסיום ההליך. לבסוף, נראה גם כי השיהוי היה בעוכריו של המערער, שכן מנע הוא בכך למעשה בירור טענתו. אכן, אין זה מפתיע, כי בית המשפט אינו יכול לזכור דברים שאמר לכאורה בדרך אגב - ושלא נרשמו בפרוטוקול - גם בחלוף 14 חודשים.

מטעמים אלה, דינו של הערעור להידחות.

ניתן היום, י"ט בטבת התשס"א (14.1.2001).

זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

הדין של בית המשפט העליון בישראל.