From the court's archiveCivil appeal

פולידור ,החברה הישראלית למוצרי פלסטיק בע"מ ואח' נ' פקיד השומ

CA 9575/05 was decided on 29 October 2007.

The court's decision, in its own words.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

The ruling came on 29 October 2007.

Court: The Supreme Court
Case: CA 9575/05
Opened: 2005
Decided: 29 October 2007
Length: 5 pages

This is how to cite the ruling.

ע"א 9575/05 פולידור ,החברה הישראלית למוצרי פלסטיק בע"מ ואח' נ' פקיד השומ (29.10.2007)

The full text of the ruling, in the Hebrew the court gave it in.

פסק-דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 9575/05

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת מ' נאור

המערערים:

פולידור, החברה הישראלית למוצרי פלסטיק בע"מ ואח'

נ ג ד

המשיב:

פקיד השומה היחידה הארצית לשומה

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.7.05 בעמ"ה 1026/01 שניתן על-ידי כבוד השופטת ב' אופיר תום

תאריך הישיבה:

ט"ו באב התשס"ז

(30.7.07)

בשם המערערים:

עו"ד טל חטר-ישי

בשם המשיב:

עו"ד קמיל עטילה

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.בפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ב' אופיר-תום), שדחה את ערעורה של המערערת על הצו שהוציא לה המשיב, לפיו לא תותרנה בניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ש"ח בשנת המס 1994.

2.המערערת היא חברה משפחתית אשר עסקה, מאז הקמתה בשנת 1976, בייצור מוצרי פלסטיק במפעל שבבעלותה. בשל קשיים אליהם נקלעה, החליטה המערערת בשנת 1979 להשכיר את המפעל ואת הציוד שבבעלותה לחברת פולידור ס. פלסט בע"מ, לצורך הפעלת העסק כנגד תשלומים עתידיים.

במרכז הדיון עומד צו שהוציא המשיב למערערת, לפיו החליט שלא להתיר בניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ש"ח, אותן ביקשה המערערת לנכות בשנת המס 1994 בדוח שהגישה למשיב באותה שנה. לטענת המערערת, מ דובר בהוצאות שהתהוו באותה שנה בגין הלוואה שנטלה בשנת 1984, ואשר הועבר בגינן למשיב מס שנוכה במקור בהיקף של 150,000 ש"ח. המשיב סירב להתיר הוצאות אלו בניכוי, כיוון שלטענתו ההלוואה לא קיבלה כל ביטוי בדוחות הכספיים של המערערת באותה שנה, וקיומה לא בוסס בראיות כדין. כמו כן, לא נחה דעתו של המשיב כי מ דובר בהוצאה לצורך ייצור הכנסה, כנדרש. לאור זאת, החליט המשיב לתאם הוצאות אלה ולמסות את המערערת בגינן כאילו היו חלק מהכנסתה החייבת של המערערת לאותה שנה.

3.על החלטתו של המשיב – שנתקבלה כשומה שלב ב', לאחר קיום דיון בהשגתה של המערערת על שומה שלב א' ששיגר אליה המשיב – הלינה המערערת בפני בית המשפט המחוזי. המערערת העלתה שתי טענות עיקריות – טענה פורמלית וטענה עניינית לגוף השומה. הטענה הפורמלית היתה שהמשיב איחר את המועד החוקי האחרון לשיגור שומה שלב א', כיוון שהשומה הגיעה למערערת באיחור של 4 ימים. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו משום שהועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, למרות אופייה המקדמי, ולמרות הצורך בבדיקה עובדתית ובמתן אפשרות לצד השני להתמודד עמה. כמו כן – כך נקבע – אין עוד מקום לטענה מסוג זה כיוון שהערעור עוסק בשומה שלב ב' ולא בשומה שלב א'. בית משפט קמא ציין "במאמר מוסגר, ומעבר לצריך", כי גם אם התרחש איחור כנטען – עובדה שכאמור לא בוססה בראיות – היה זה איחור של 4 ימים בלבד, המהווים "זמן סביר" לצורך שיגורו של דבר דואר מן הרשות אל האזרח. הטענה העניינית של המערערת היא טענה עובדתית שלפיה קיומן של הוצאות המימון הנטענות הוכח וכי לפיכך יש להתירן בניכוי. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המערערת. בית המשפט קבע כי מדוחותיה הכספיים של המערערת עולה כי ההלוואה נפרעה באופן סופי בשנת 1993, וכי המערערים לא הביאו ראיה מספקת וברורה לגובה ההלוואה ולאימות סכומי הפירעון בשנת 1994. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי לא הומצא אישוש כלשהו לעניין זה מצדו של המלווה, אשר נפקד לחלוטין מן ההליך. לפיכך – כך נקבע – מ דובר בחסר ראייתי מהותי, ובמצב זה בדין לא קיבל המשיב את טענתה של המערערת בדבר הוצאות המימון, טענה הסותרת את דוחותיה הכספיים של המערערת עצמה. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המערערת בדבר רשלנותו של רואה החשבון המבקר שלה כמקור לטעויות הנטענות בדוחותיה הכספיים. זאת, לאור אחריותה המלאה של ההנהלה על הדוחות הכספיים, אשר נחתמו ואושרו על ידה, וכיוון שאין ענייננו בטעות שמקורה בחישובים מורכבים.

4.בערעור שבפנינו, חוזרת המערערת על טענותיה בבית המשפט קמא, וכן היא מלינה על כך שפסק הדין של בית משפט קמא מתבסס על טענה עובדתית שלא נטענה על ידי המשיב ולא הועלתה בדיון, ואשר לא ניתנה למערערת אפשרות להתמודד עמה. הכוונה היא לטענה בדבר אי הגשת ראיה או מסמך כלשהם מטעם המלווה ביחס ליתרת ההלוואה ודרכי פירעונה. המשיב מצדו חוזר על טיעוניו כי המערערת לא הציגה בסיס ראייתי מספק לעניין קיום הוצאות מימון בשנה נשואת הערעור, ולא הוכיחה כי מדובר בהוצאה בייצור הכנסה.

מן הטעמים שיפורטו, הגעתי לתוצאה שדין הערעור להתקבל בחלקו.

5.ייאמר מיד, כי מקובלים עלי נימוקיו של בית המשפט המחוזי לדחיית הטענה הדיונית בדבר איחור בשיגור השומה שלב א'. כאמור, טענה זו – למרות אופייה המקדמי – לא הועלתה בכתבי הטענות אלא בשלב הסיכומים בלבד, ובנסיבות העניין די בכך כדי להביא לדחייתה. כמו כן, אין להתערב בקביעה העובדתית הנוגעת להוכחת קיומן של הוצאות המימון בשנת המס 1994. כאמור, בהקשר זה טוענת המערערת כי פסק הדין של בית משפט קמא מבוסס על טענה עובדתית שלא הועלתה על ידי המשיב ולא נתבררה בדיון. לא מצאתי ממש בטענה זו. המחלוקת בעניין זה נסובה על קיומן (או היעדר קיומן) של ראיות הנוגעות ליתרת ההלוואה וסכומי הפירעון בפועל בשנת 1994. ברי כי אישור חיצוני מהמלווה מהווה ראיה משמעותית שאם היתה מוגשת לבית המשפט, היתה יכולה לתמוך בטענת המערערת (ראו לעניין זה בגילוי דעת 82, בדבר ראיות ביקורת, של לשכת רואי החשבון, אשר קובע בסעיף 9 כי "ראיות ביקורת הן מהימנות יותר כאשר הן מושגות ממקורות חיצוניים בלתי תלויים בגוף המבוקר"). מעבר לכך, פסק הדין של בית משפט קמא לא מבוסס – כפי שטוענת המערערת – רק על אי מתן אישור מן המלווה, אלא על היעדר מסמכים מבססים מהימנים מכל סוג להוכחת יתרת ההלוואה ולהוכחת הפירעון שנטען כי נעשה בשנת 1994. כפי שמציין בית משפט קמא:

ככלל, כך נראה, נדרשו המערערים להוכיח באמצעות מסמך מאשר כלשהו – קבלה, חשבונית, אישור קבלה או כל מסמך אחר שאמור ללוות טרנסקציה כאמור...

האפשרות להוכיח את קיום יתרת ההלוואה ואת הפירעון בפועל בשנת 1994 באמצעות מסמכים מכל סוג היתה פתוחה בפני המערערת החל משלביו הראשונים של ההליך. משנכשלה מלעשות כן, הרי שקביעת המשיב וקביעת בית משפט קמא בעניין זה בדין יסודה. עיינתי לעומק בטענות המערערת בדבר עדותו של העד מטעם המשיב, ולדעתי אין בעדות זו כדי לשכנע בצדקת טענות המערערת בדבר היעדר מחלוקת עובדתית באשר לגובה יתרת ההלוואה והפירעון בפועל בשנת 1994. כמו כן, אין לקבל את טענתה של המערערת כי חישוב יתרת ההלוואה והוצאות המימון בגינה בשנת 1994 צריך להיעשות על פי מסמכי ההלוואה המקוריים. זאת, בין השאר, נוכח הסתירות בין מסמכי המערערת השונים, ובהם דוחותיה הכספיים שלפיהם ההלוואה כבר נפרעה, ולנוכח השיטות השונות שהמערערת עצמה מציעה לחישוב ההוצאות. ודוק: לא די בחישוב מתמטי-תיאורטי של הוצאות, אלא בהוכחת הוצאות מימון בפועל שבהן נשאה המערערת. לכן, התוצאה היא שדין ערעורה של המערערת באשר לאי ניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ש"ח בשנת 1994, להידחות.

6.לאור תוצאה זו, עולה שאלה נגזרת בדבר דינו של הסכום שנוכה במקור בסך של 150,000 ש"ח. אין מחלוקת כי סכום זה הועבר בשנת 1994 מהמערערת למשיב. בית המשפט המחוזי, לאחר שדחה את הטענות הנוגעות להוצאות המימון, לא התייחס לשאלה מהי השפעת החלטתו – אם בכלל – על הסכום הנזכר. שאלה זו עלתה בדיון שנערך בפנינו, ולאחר ששקלנו בדבר החלטנו כי יש מקום לבירור משלים בעניין זה. לאור זאת, התיק מוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי, לצורך השלמת הבירור וההכרעה בסוגיה זו בלבד, לאחר שמיעת טענות הצדדים וקביעת ממצאים ככל שהדבר דרוש.

התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו כמפורט לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ופטת

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ופטת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, י"ז בחשוון התשס"ח (29.10.07).

המשנה-לנשיאהשופטתשופטת

Find the case on the Supreme Court's site

The court gave these rulings around the same time.

All Supreme Court rulings →

The court's decision, in its own words.

The ruling came on 29 October 2007.

This is how to cite the ruling.

The full text of the ruling, in the Hebrew the court gave it in.

The court gave these rulings around the same time.

More tools