PAVEL VOLCOV ואח' נ' שר הפנים - מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

1.העותר הינו אזרח מולדובה, ילד 1958, הנשוי מאז שנת 2005 לעותרת, אף היא אזרחית מולדובה, ילידת 1957. נישואים אלה הם נישואיו הרביעיים של העותר. העותרים מבקשים כי תינתן להם אשרת עליה מכוח חוק השבות, תש"י-1950 (להלן: החוק או חוק השבות).

לגבי העותר 1 נטען שהוא זכאי למעמד מכוח סעיף 4ב לחוק מאחר שאמו היתה יהודיה, ולגבי העותרת 2 נטען כי היא זכאית למעמד מכוח סעיף 4א לחוק בהיותה בת זוג של יהודי.

2.בקשתו הראשונה של העותר לאשרת עליה נדחתה כבר בשנת 1997, לפני כ-13 שנים, מאחר וציין בטופס הבקשה שהוא נוצרי שילדיו הוטבלו לנצרות וכי הוא מאמין בישו. אשתו דאז שנפטרה בינתיים, ובנותיו, מילאו טפסים נפרדים בהם ציינו כי הינן נוצריות. בקשה נוספת שהוגשה בשנת 2006, בה ציין העותר שהינו "חסר דת" – נדחתה אף היא. העותר לא הגיש כל השגה על החלטות אלה. בשנת 2009 נכנס העותר 1 עם אשתו הנוכחית (העותרת 2) ארצה באשרת תייר על מנת לבקר את אמו שהיתה על ערש דווי. אז הגיש העותר בקשה נוספת, בה צוין לראשונה שהינו בן הדת היהודית. בקשתם של העותרים לשינוי מעמדם מתיירים לעולים, נדחתה מאחר והעותר "המיר את דתו ואף סורב פעמיים על רקע המרת דת", ומשכך אין העותרים זכאים למעמד מכוח חוק השבות.

בינואר 2010 הגישו העותרים בקשה לצירוף מסמכים שונים אשר תומכים לטענת העותרים בעמדתם כי הם זכאים למעמד בישראל מכוח חוק השבות. המסמכים, על פניהם, נכתבו סמוך להגשת העתירה.

3.ב"כ העותרים טען בפנינו כי עמדת המדינה הגיעה לידיו באיחור וללא חלק מהמסמכים הרלוונטיים. לגופו של ענין נטען כי על אף הצהרותיו בטופסי הבקשה, העותר הינו יהודי וככזה, זכותו לשוב לארצו, מה גם שכל משפחתו מתגוררת בארץ כיום. עוד נטען כי דבריהם של העותרים נסמכים על זיכרון, הם אינם דוברי עברית ויתכן שבשל כך נפלו טעויות במסמכים. באשר לטענת השיהוי נטען כי אין לה על מה להישען שכן תשובת המשיבים בדבר דחיית בקשתו, ניתנה לעותר בעל-פה, מבלי שלמעשה ידע שבקשתו סורבה ולכן גם לא השיג על כך ורק בשנת 2006 התברר לו דבר הסירוב.

4.דין העתירה להידחות קודם כל, בשל השיהוי בהגשתה, כאשר עברו 13 שנים מאז סורבה בקשתו של העותר לראשונה וכ-4 שנים מאז סורבה הבקשה השניה. כפי שטוענת המדינה, אין בהגשתה של בקשת העותרים מ-2009 לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, תוך ניצולה של אשרת תייר שניתנה לעותרים במטרה לאפשר להם לבקר את אימו החולה של העותר, וגם לא בהגשת הבקשה השניה בשנת 2006, כדי להתגבר על שיהוי זה (ראו בג"ץ 2796/04 פופלבסקי נ' שר הפנים (טרם פורסם, 16.12.2007).

5.דין העתירה להידחות גם לגופה בשל היעדר עילה להתערב בהחלטות המשיבים על דחיית בקשותיו של העותר. בפני המשיבים הונחה הצהרתו של העותר בטופס הבקשה, לפיה הפך לבן דת אחרת, לאחר שהוא וילדיו הוטבלו לנצרות בכנסיה והוא מאמין בישו. משכך, החליטו המשיבים כי אין העותר זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות. בבקשתו השניה, ציין העותר כי הינו חסר דת, ומכל מקום לא ראה עצמו כיהודי. ביום הדיון הוגש לנו מסמך, שהינו תרגום מכתב שכתב העותר, כך לטענתו, לבקשת פקיד הקונסוליה הישראלית במולדובה לאחר הגשת הבקשה השניה. במכתבו הסביר העותר את הצהרתו לפיה הוא ואשתו הקודמת הם נוצרים, בכך שאשתו וקרובי משפחה נהגו לעיתים לבקר בכנסיה, אולם הוא מעולם לא הוטבל לנצרות. עוד הוסיף כי גם הוא וגם אשתו "אינם בעלי נטיות דת". בתרגום שהציג העותר בפנינו צוין גם כי הוא יהודי ואין לו קשר לנצרות ולשום דת אחרת (תוספת שאינה מצויה בתרגום המשיבים).

נראה כי אף מסמך זה, כמו גם הסבריו המאוחרים של העותר בדבר קשיי השפה של העותרים והסתמכותם על זיכרונם בלבד, נועדו לתרץ את הצהרותיו באשר להמרת דתו, תוך הטלת דופי בהתנהלות המשיבים שלטענתו לא הודיעו לו כנדרש על דחיית בקשתו, ולכן למעשה לא ידע על כך עד לשנת 2006, שאז הוגשה בקשתו השניה. הסברים אלה, לאחר שנבדקו, לא התקבלו על-ידי המשיבים ואיננו סבורים כי שגו בכך. קשה לקבל את הטענה כי יהודי המבקש בכנות לעלות לארץ ומאמין כי הוא אכן זכאי לכך, ימתין במשך כתשע שנים לקבלת תשובה מהגורמים המוסמכים, מבלי לבררה, אם לא הבין שסורב, ואם אכן הבין שסורב – מבלי לנסות להשיג עליה. ההנחה המסתברת היא כי העותר אכן נטש את דתו, אולם משהבין את ההשלכות שיש לכך על בקשתו לעלות ארצה, ביקש להציג מצג כאילו מעולם לא נטש את יהדותו. אמנם, קיימת לכאורה גם אפשרות שלישית, לפיה העותר אמנם המיר בעבר את דתו לנצרות, שהיא דתם של אשתו הקודמת וילדיה, ועם שינוי הנסיבות לאחר מותה ונישואיו הנוספים, ביקש לחזור ליהדות, אלא שהעותר לא טען טענה זו ואיננו רואים לדון בשאלת זכאותו של יהודי שחזר לדתו לעליה מכוח חוק השבות; מכל מקום, ואם בכלל, טענה כזו צריכה להתברר קודם כל על ידי הרשות המוסמכת על פי החומר הרלוונטי בענין (לענין זה ראו: בג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים (טרם פורסם, 2.8.2010)).

לאור האמור, שוכנענו כי בפני המשיבים היו ראיות מינהליות מספיקות כי העותר המיר את דתו ומשכך החליטו לדחות את בקשותיו לעליה מכוח חוק השבות, ואיננו רואים עילה להתערב בהחלטתם. על כן, דין העתירה להידחות.

ניתן היום, ד' בחשון תשע"א (12.10.10).