יצחק זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

1.העותר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים באשמת רצח השופט עדי אזר ז"ל. בעתירה שבפנינו מבקש הוא כי נורה לבית המשפט המחוזי בירושלים לאפשר לו להעיד להגנתו לאחר שיעיין בכל חומר החקירה בעניינו ולהימנע מלהורות על סיום פרשת ההגנה כל עוד לא העיד.

טענות העותר, בתמצית, הינן כי על אף שבית המשפט המחוזי הורה כי תינתן לו האפשרות לעיין בחומר החקירה נגדו, הרי שרשויות שירות בתי הסוהר מנעו זאת ממנו ועל כן פתח בשביתת רעב. לאחר שהסתיימה פרשת התביעה היה העותר אמור להעיד בשתי ישיבות שהתקיימו במשפטו. עדותו לא נשמעה בישיבה הראשונה מאחר שמצבו הגופני בשל שביתת הרעב לא אפשר לו להעיד ואילו בישיבה השניה הוא לא העיד לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו לדחות פעם נוספת את שמיעת עדותו עד לאחר שיתאפשר לו לעיין בכל חומר החקירה וקבע כי יש לראות בעותר כמי שויתר על מתן עדות. העותר טוען כי פועל יוצא של החלטת בית המשפט המחוזי הינו כי פרשת ההגנה מתנהלת בעניינו של הנאשם השני בלבד ואילו הגנתו שלו מקופחת.

2.כעולה מהחלטות בית המשפט המחוזי שצורפו לעתירה, אי מתן עדותו של העותר עד כה והחלטת בית המשפט המחוזי לראות בו כמי שויתר על עדותו נובעים במידה רבה מהתנהלותו שלו ומהנחתו כי הוא, בצעדיו, יכתיב את סדר יומו של בית המשפט. טענות שהעלה העותר בעבר בדבר קשיים שמוערמים בפניו בנוגע לעיון בחומר החקירה ואשר הובאו בפני הפרקליטות זכו לטיפול מהיר מול שירות בתי הסוהר, אולם באי כוחו של העותר נמנעו מלהעלות עובר לישיבה שנקבעה ליום 3.11.05 את טענותיהם בדבר קשיים שמוערמים על העותר בעיון בחומר החקירה לא בפני הפרקליטות, שסייעה בידם במקרים קודמים, ולא בהודעה לבית המשפט. בנוסף, בית המשפט המחוזי הציע לעותר לחדול משביתת הרעב על מנת שיתאפשר לו להעיד, אולם זה ביכר להמשיך ולמנוע מזון מפיו גם לאחר שהובהר לו כי ככל שיתמיד בשביתת הרעב ויטען כי בעטיה אין באפשרות להעיד, יראה אותו בית המשפט כמי שהחליט שלא להעיד במשפטו. העותר לא שעה לדברי בית המשפט ובישיבה הבאה שב וביקש את דחיית הדיון מאותם טעמים, בציינו כי אין הוא ערוך למתן עדות. הנה כי כן, העותר מבקש לנהל את משפטו תחת בית המשפט ומשאין הדבר עולה בידו, פונה הוא אל בית משפט זה.

ההחלטה נגדה מכוונת העתירה הינה החלטת ביניים בהליך פלילי. בידוע הוא כי אין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי באין הוראת חוק מפורשת המתירה זאת ואין לעקוף כלל זה על דרך של הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אלא במקרים חריגים שבחריגים (בג"ץ 1598/03 גור נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (לא פורסם, ניתן ביום 2.3.03); בג"ץ 8445/02 עודה נ' בית המשפט הצבאי בשומרון (לא פורסם, ניתן ביום 1.1.03); בג"ץ 9663/02 עכאווי נ' פרקליטות מחוז חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 3.12.02)). אכן, הלכה היא מלפנינו כי בית משפט זה לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים המתבררים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם כן עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום מינהלי טהור (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702). כלל זה, ככל כלל, חריגים בצדו:

"כל כלל - כך למדנו ושנינו - חריגים ילוו אותו בדרכו, ואפשר החריגים הנזכרים בפרשת הלפרין אינם היחידים. אכן, שומה עלינו - כמקובל - לאתר את השיקולים המושכים לצדדים, ובמקום שהכף תיטה באורח ניכר לטובת היענות לנאשם - במקרים חריגים במיוחד - נלך בדרך הראויה. ואולם על דרך הכלל - כך ברובא - דרובא של המקרים - לא יתערב הבג"ץ בהליכים פליליים" (בג"ץ 9663/02, שם).

עניינו של העותר אינו מצדיק סטייה מכללים אלה. החלטתו של בית המשפט המחוזי מצויה במתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט המחוזי והיא נתקבלה לאחר שניתנו לעותר הזדמנויות להעיד אולם הוא עמד בסירובו גם לאחר שהובהר לו מה תהיינה משמעויותיה של ההימנעות מלהעיד במועד שנקבע. משמעויות אי מתן העדות נהירות אף לנו וככל שהן כבדות משקל הרי שעל רקע התנהלות העותר ובאי כוחו, כפי שהיא מצטיירת מהחומר שבפנינו, איננו מוצאים להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. את טענותיו נגד ההחלטה שומה על העותר להעלות – אם וכאשר יגיע לכך - במסגרת הערעור על פסק הדין, אם יסבור שיש מקום להגישו. כמובן, פתוחה בידי העותר הדרך לפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה לאפשר לו להעיד בהקדם וללא דיחוי בטרם תסתיים פרשת ההגנה.

העתירה נדחית.

ניתנה היום, כ"ב בחשון תשס"ו (24.11.05).