דינה בר יוסף נ' מדינת ישראל

פסק-דין

השופט ת' אור:

1.זהו משפט חוזר בעניינה של המבקשת, עליו החליט הנשיא ברק ביום 11.10.00. הרקע לבקשה למשפט חוזר וההחלטה על קיומו הם, על פי המתואר בהחלטת הנשיא, כמפורט להלן:

א. המבקשת הואשמה בבית משפט השלום בתל אביב בגניבה של 450 ש"ח מבית מעבידיה (המתלוננים), עת עבדה ביום 13.12.89 כעוזרת בית. כתב האישום נגדה הוגש לאחר שחוקר פרטי שפעל לבקשת המתלוננים גילה בכליה שטרות כסף שסומנו בצבע זרחני. סימני הצבע נמצאו גם על ידיה של המבקשת. ביום 28.6.93 הורשעה המבקשת בעבירה על פי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, לאחר שהודתה באשמה שיוחסה לה במסגרת עיסקת טיעון.

ביום 9.10.97 פנו המתלוננים במכתב למדור התביעות במשטרת רמת גן. במכתבם נאמר:

"מזה זמן ברור לנו שהגברת דינה בר יוסף ידיה נקיות ולא עשתה את המעשה שיחסנו לה. היא לא לקחה מאיתנו כסף. התעוררנו לזה, אחרי שגם כשהפסיקה לעבוד אצלנו חסרו לנו סכומי כסף. ומכאן הוכחה חותכת שהגברת בר יוסף נקיה מכל אשמה. אנחנו טפלנו בנושא היעלמות הכספים באופן מתאים ובהצלחה. צפינו שאם וכאשר יתנהל משפט נגד הנ"ל נוזמן על ידי התביעה להעיד במשפט. כמובן שהיינו מודיעים לבית המשפט שתלונתנו בטעות יסודה. מכיוון שלא הוזמנו להעיד וביוזמתנו חידשנו את הקשר עם הגברת בר יוסף, אז נודע לנו שמשפטה הסתיים. מצאנו לנכון ולחובה לתקן את העוול שנגרם לה על ידינו. אנו פונים ומבקשים לבטל את הרישום הפלילי נגדה. אנו מוכנים להעיד בפני בית משפט או כל מוסד שיפוטי אחר מתאים, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם".

בעקבות משלוח מכתב זה הגישה המבקשת בקשה לעריכתו של משפט חוזר בעניינה, כאמור בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- (להלן: החוק). היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעתו, התנגד תחילה לעריכתו של משפט חוזר. אולם בעקבות דיון שנערך בפני הנשיא ביום 26.3.00 הורה הנשיא על השלמת חקירה בה תתברר עמדתם של המתלוננים, תיבחן פעולתו של החוקר הפרטי ותיבחן גם ההשערה שהגילוי כי בנם של המתלוננים היה מעורב בגניבות מביתם הוא העומד ביסוד עמדתם הנוכחית.

ב. לאור החלטה זו, המשטרה שבה וחקרה את המתלוננים, בתם, חתנם, בנם והחוקר הפרטי שסייע בידי המתלוננים בשעתו. עם השלמה זו של החקירה, הומצאה הודעה מטעם המדינה בה כותב היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר:

"קריאת ההודעות שנגבו במהלך החקירה, מותירה רושם כי הנחקרים אינם מגלים בחקירה את כל הידוע להם בעניין זה, וניכר כי הם מתחמקים ממתן תשובה חד משמעית, במיוחד ביחס לחשדות כנגד הבן, שבינתיים גם אינו מצוי בקשר עם הוריו ... כמו כן, התנהגות בני המשפחה המתלוננים ביחס למבקשת, בטחונם כי היא חפה מפשע ופעולותיהם לפייסה ולפצותה במתנות יקרות ערך, אף הם מעוררים תמיהות באשר לאשמתה".

נוכח דברים אלה, "ומשום תחושת אי הנוחות העולה למקרא ההודעות שנגבו במהלך השלמת החקירה", הסכים היועץ המשפטי לממשלה לא רק לקיום משפט חוזר אלא גם לזיכויה של המבקשת מחמת הספק.

ג. בהחלטתו לקיום משפט חוזר על פי תקנה 7(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957- (להלן: התקנות), הורה הנשיא "כי בית המשפט העליון ידון במשפט החוזר, על מנת שתינתן לו האפשרות לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 10(1) לתקנות".

2.תקנה 10(1) לתקנות קובעת:

"במשפט חוזר בבית המשפט העליון, רשאי בית המשפט העליון לעשות אחד מאלה:

(1) לפסוק על פי הבקשה, חוות הדעת והמסמכים האמורים בתקנות 2 ו3-, ללא שמיעת טענות בעל פה, לבטל את פסק הדין ולזכות את הנידון מהעבירה שהורשע בה;...".

כל המסמכים הנזכרים בתקנה זו בפנינו, והננו סבורים שיש מקום שנפעל במסגרת סמכותנו על פי תקנה זו. הטעם לכך הוא, כאמור בהודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, שעל פי המסמכים, אכן קיים ספק סביר באשמת המשיבה. בהודעתו אף מפנה היועץ המשפטי לתקנה 10(1) הנ"ל, אשר יש בה להקל בהליכים, וניתן להבין שלדעתו יש ללכת בנתיב המותווה בתקנה זו.

על סמך כל האמור לעיל, אנו מחליטים לזכות את המבקשת מהעבירה על פי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, אשר מיוחסת לה בכתב האישום.

ניתן היום, ט' בחשון התשס"א (7.11.2000).