טטיאנה שיימן נ' משרד לקליטת העלייה ואח'

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

1.בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת להורות למשיבים לנמק מדוע טרם העמידו לה דיור ציבורי בהתאם להחלטות מהשנים 2003 ו-2006 אשר קבעו זכאותה לכך, ומדוע הודיעו לה כי פקעה זכאותה על אף שלא הוצעה לה כל דירה, לא חידשו זכאותה גם אחר שתקופת הזכאות הוארכה בנהליהם ואין הם משיבים לפניותיה החוזרות בענין. כן מבקשת היא לנמק מדוע אין כל מנגנון בקרה ליישום החלטות הועדות הקובעות זכאות לדיור ציבורי.

2.עם קבלת העתירה הוריתי לצדדים להגיש תחילה עמדתם בשאלת קיומו של סעד חלופי לפי פרט 13 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק). העותרת טענה, כי נושא העתירה אכן מכוסה תחת פרט זה בתוספת לחוק, אולם הסעד העיקרי המבוקש בעתירה רחב יותר וחורג מעניינה הפרטני, בהתייחסו לקבוצת אוכלוסיה שזכאותה בוטלה באותו אופן. כן טענה, כי אין בידה להגיש עתירה מינהלית משאין בידה החלטה מינהלית ספציפית לתקוף. המשיבים 2-1 הודיעו, כי אין בידם להגיש עמדה נוכח סכסוך העבודה עליו הכריז ארגון פרקליטי המדינה והעיצומים הננקטים במסגרתו. המשיב 3 לא הגיש כל עמדה.

1.דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

2.לפי סעיף 5(1) לחוק מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה נגד החלטה של רשות (לרבות מחדל - סעיף 2 לחוק), בין היתר בענין של "דיור ציבורי", בהתאם לפרט 13 לתוספת הראשונה: "דיור ציבורי - החלטה של רשות בעניין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, וכן עניני דיור ציבורי לפי כל נוהל".

5.רצונה של העותרת לבקש בעתירה סעד החורג מעניינה הפרטני, כנטען, אין בו כדי לשחררה מהדרך שהתווה המחוקק לבירור עתירות בענייני דיור ציבורי לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. אין בכך כדי לנקוט עמדה אם אכן העתירה, כפי נוסחה, הולמת "עתירה ציבורית".

6.סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. בנסיבות הענין, לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, י' באייר התשע"ה (29.4.2015).