ליאור חרזי דראיש נ' משרד הפנים

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

1.עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת, אזרחית ישראלית, ל"מעמד בישראל או אישור כלשהו" עבור בן זוגה, תושב אזור יהודה והשומרון (להלן: האזור), אשר לא צורף כמשיב או כעותר לעתירה (להלן: בן הזוג).

2.במסגרת העתירה, בה העותרת אינה מיוצגת, נטען כי העותרת ובן זוגה, המתגוררים באזור, "נשואים מזה 16 שנה" וחתמו על "כתב זוגיות" שהנפיק עבורם ארגון בשם "משפחה חדשה". לטענת העותרת, היא, בן זוגה וששת ילדיהם התגוררו למשך תקופה בישראל, אך מאחר שנאסר על בן הזוג לעבוד בה, סבלו בני המשפחה ממצב כלכלי קשה ונאלצו לשוב ולהתגורר באזור. העותרת טוענת כי מצבם של בני המשפחה באזור הינו קשה אף הוא, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אישית, וכי הם מעוניינים לעבור לישראל תוך שיהיה באפשרותו של בן הזוג לפרנסם בכבוד. העותרת מבקשת אפוא "מעמד בישראל" עבור בן זוגה או "אישור כלשהו" שיאפשר לו לעבוד ולהתגורר יחד עם העותרת וילדיהם בישראל. עוד טוענת העותרת, כי כבר לפני כשנה וחצי פנתה אל הוועדה המקצועית לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוועדה המקצועית) בבקשה שתמליץ לשר הפנים על מתן היתר שהייה בישראל עבור בן הזוג מטעמים הומניטריים מיוחדים, אך הוועדה המקצועית טרם השיבה לפנייתה.

3.דין העתירה להידחות על הסף. מתגובת המשיב לעתירה עולה כי בחודש מרץ 2011 הגישה העותרת בקשה למתן מעמד עבור בן זוגה מכוח איחוד משפחות, אך מחלקת אשרות ברשות האוכלוסין וההגירה דחתה את הבקשה, וזאת "... בשים לב לעובדה [שבן הזוג - מ.מ.] הינו תושב האזור... ומאחר ומדובר בבני זוג אשר אינם נשואים". העותרת הגישה השגה לוועדת ההשגות, אך מראיון שנערך לבני הזוג בלשכת רשות האוכלוסין עלה כי בן הזוג לא התגרש באופן רשמי מאשתו החוקית המתגוררת באזור, כי העותרת ובן זוגה יודעים כי הם אינם מוכרים כנשואים לפי הדין בישראל, וכי בשנים 2003 ו- 2007 - בתקופה שבה כבר היו לכאורה העותרת ובן הזוג בקשר זוגי - נולדו לבן הזוג שתי ילדות מאשתו החוקית. ביום 4.12.2012 הגישו העותרת ובן זוגה הודעה על הסכמה למחיקת ההשגה.

כפי שטוען המשיב בתגובתו, מן האמור עולה כי העותרת ובן זוגה אכן אינם עומדים בקריטריונים להגשת בקשה לקבלת מעמד עבור בן הזוג מכוח איחוד משפחות, באשר בני הזוג אינם מוכרים על פי הדין כנשואים ומשבן הזוג נשוי לאישה אחרת. בית משפט זה אישר את מדיניות משרד הפנים לסרב להידרש לבקשות של איחוד משפחות במקרים שבהם מעורבים נישואי ביגמיה:

"מדיניות היא הנוהגת במשרד הפנים, ולפיה מסרב המשרד להידרש לבקשות של איחוד משפחה במקום שהמדובר הוא בנישואי ביגמיה. משרד הפנים סובר כי היענות לבקשה לאיחוד משפחה במקום שבן-הזוג הישראלי חייב עצמו בעבירת ביגמיה, יש בה לא אך סיוע בעקיפין - לאחר מעשה - לביצוע העבירה, אלא עידוד ביצועה של העבירה גם-כן. מטעם זה סירב משרד הפנים להיעתר לבקשת העותר, הואיל ולאחר בירור הסתבר לו כי העותרת השניה נשואה, אמנם, לעותר, אלא שנישואיהם של השניים היו נישואי ביגמיה...

מדיניות משרד הפנים מושתתת על טעמים טובים וראויים, ולא נמצא לנו כי עניינם של העותרים מהווה חריג ראוי למדיניות הכללית" (בג"ץ 1126/02 אבו-עסא נ' שר הפנים (23.10.2002). ראו גם עע"מ 369/07 אבו נאב נ' משרד הפנים, פסקה 9 (23.12.2009); ובג"ץ 5291/05 אזברגה נ' שר הפנים, פסקה 3 (26.10.2005)).

העותרת לא הצביעה על כל טעם המצדיק חריגה מהמדיניות המקובלת, ואף לא ציינה בעתירתה כי בן זוגה נשוי לאחרת, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף.

4.זאת ועוד, העותרת טענה אמנם כי פנייתה לוועדה המקצועית לא זוכה למענה מזה כשנה וחצי, אלא שמתגובת המשיב עולה כי הוועדה המקצועית לא קיבלה כל פנייה מטעם העותרת, ומשכך עניינה אינו מצוי כלל בטיפול. בענין זה יוער כי העותרת לא צירפה לעתירתה כל העתק של פנייה לוועדה המקצועית או ראיה לכך שזו הוגשה ונתקבלה. אף מטעם זה ראוי לדחות את העתירה, מחמת אי מיצוי הליכים אל מול הרשות המוסמכת, אשר אינו מאפשר לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות.

5.אשר על כן, העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות.

ניתן היום, ט' בניסן התשע"ז (5.4.2017).