יצחק זרקה נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

העותר, שנתפס כשהוא נוהג ברכב ברחוב ביאליק ברמת-גן בתקופה שבה היה פסול מלנהוג ברכב, הואשם בבית-משפט השלום (לתעבורה) בתל-אביב-יפו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח תקף. לאחר שנשמעו במשפטו ראיות וסיכומי הצדדים, העלה העותר את הטענה, כי לכתב-האישום שהוגש נגדו אין תוקף, מן הטעם שלא נחתם על-ידי מי שניסח את כתב-האישום. טענתו נדחתה, והעותר הורשע, ונדון – לאחר הפעלת עונש מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו – לעונש של 20 חודשי מאסר.

ערעור שהגיש העותר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה, וכן נדחתה בקשה למתן רשות ערעור שהגיש לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים. וכך נכתב בהחלטה לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש:

"כעולה מעובדות המקרה... מי שהגיש את כתב-האישום הלכה למעשה היה ... מוסמך לכך מלכתחילה. תובע זה בדק לגופן את הראיות המבססות את כתב-האישום, וחתם עליו, הגם שחתימתו נעשתה, כביכול, בשם .... תובעת שחלתה. יהיה הדבר אשר יהיה, ממילא [העותר] לא הצביע על עיוות-דין שנגרם לו..."

בעקבות דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש העותר, וכן בקשה שהגיש לעיון חוזר בהחלטה שלא להעניק לו רשות ערעור, הוטל על העותר להתייצב בתאריך 19.2.02 לריצוי עונשו.

בתאריך 17.2.02 הגיש העותר את העתירה שבפנינו, שבה טען כי ההליך הפלילי שנוהל כנגדו בטל מעיקרו, וזאת מכיוון שכתב האישום נגדו לא נחתם כדין. העותר דרש איפוא, כי נורה למדינה להימנע מלבצע את עונש המאסר שנגזר עליו.

מנגד, טענת המדינה היתה, כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח חוסר ניקיון הכפיים של העותר, שלא התייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו. לגופם של דברים טענה המדינה, כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בית-משפט זה, מכיוון שבית-המשפט הגבוה לצדק אינו בגדר ערכאת ערעור רביעית. המדינה הוסיפה וטענה, כי נוכח ריבוי ההליכים שננקטו על-ידי העותר, והעובדה כי העתירה אינה מגלה כל עילה, יש לחייב את העותר בהוצאות משפט משמעותיות.

תגובת המדינה הוגשה בתאריך 3.3.02. באותו היום הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים בהיעדר תגובה, שבה טען כי המועד שהוקצב למדינה להגיש את תגובתה נקבע לתאריך 1.3.02. בתאריך 4.3.02 הגיש העותר בקשה למחיקת תגובת המדינה, בהטעימו כי ההלכה היא, שעצם העובדה שהליכי הערעור מוצו אינה חוסמת את האפשרות לעתור לבית-המשפט הגובה לצדק.

עמדת המדינה, על שני חלקיה, נראית לנו, ואין אנו מוצאים כי ראוי להורות על מחיקתה. אכן, משעשה העותר דין לעצמו ולא התייצב לריצוי עונשו, אין הוא זכאי לכך שבית משפט זה יושיט לו סעד מן הצדק.

ואולם, אף לגופם של דברים העותר לא הצביע על עילה להתערבות בית המשפט. שכן, כידוע, הכלל הוא, שבית המשפט הגבוה לצדק אינו מעביר תחת שבט ביקורתו הכרעות שיפוטיות שנתקבלה לגביהן החלטה סופית בבית המשפט לאחר שהעניין נידון על פי סדרי הדין המקובלים, בכל הערכאות. העותר לא הצביע על סיבה לסטות בעניינו מכלל זה.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' בניסן תשס"ב (21.3.02).