לאורה אלנה גרים בורנאה ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

בעתירה שבפנינו טוענים העותרים 1, 5, 9 ו10- (להלן: העותרים), שהם אזרחים זרים, כי למרות שהתגרשו מבני-זוגם, שהם אזרחי ישראל, על המדינה להמשיך ולהנפיק לעותרים רשיונות ישיבה בישראל ואף להעניק לעותרים אזרחות ישראלית בחלוף פרק-זמן מסוים, כפי שנקבע על-ידי המשיב במסגרת הכללים למתן אזרחות לבני-זוג זרים הנישאים לאזרחי ישראל. בין היתר טוענים העותרים, כי הארכת שהייתם בישראל מתחייבת מן ההכרח למנוע פגיעה בילדים שנולדו לעותרים במשותף עם בני-זוגם-לשעבר הישראלים. כסעד נוסף בעתירה דורשים העותרים כי מדיניותו של המשיב תעוגן בחקיקה ראשית או בחקיקת-משנה.

בתגובה לעתירה הודיעה המדינה, כי עניינה של עתירה זו מצוי בסמכותו של בית-המשפט לענינים מינהליים, וזאת מכיוון שהעתירה מכוונת כנגד החלטתו של המשיב על יסוד סמכותו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952- ואינה נוגעת להפעלת סמכותו על-פי סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב1952-. בעניין זה טענה המדינה, כי למעשה דרישת העותרים, שאין להם זכות מוקנית לקבלת אזרחות, היא כי יתאפשר להם לשהות בישראל על-מנת להמשיך בהליך לקבלת אזרחות - להבדילה מדרישה מיידית לקבל אזרחות - וכי על-פי סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס2000-, הסמכות לדון בהחלטות של רשות בעניינים של רשיונות ישיבה בישראל הועברה לבית-המשפט לענינים מינהליים.

עמדת המדינה נראית לנו. שכן, עיקר העתירה מופנה כנגד החלטת המשיב שלא להאריך לעותרים את רשיונות הישיבה בישראל.

עם זאת, במידה שעתירת העותרים מופנית לקבלת סעד שאינו בסמכותו של בית-המשפט לענינים מינהליים, ברי כי לאחר שיסתיימו ההליכים בפני בית-המשפט לענינים מינהליים, בפני העותרים תהיה פתוחה הדרך לשוב ולפנות לבית-משפט זה.

אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.

ניתן היום, י"א בניסן תשס"ב (24.3.02).