משה ניסן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

1.לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ל' גליקסמן, א' איטח ו- ס' דוידוב-מוטולה, ונציגי הציבור א' וייץ ו- צ' טבצ'ניק) מיום 8.2.2016 בעב"ל 50468-11-14, בגדרו נדחתה תביעת המערער להכיר במצבו הנפשי כפגיעה בעבודה.

2.העותר, אשר פרש בשנת 2004 מעבודתו במוסד לביטוח לאומי כפקיד גבייה, פתח משרד עצמאי וייצג לקוחות בפני המוסד לביטוח לאומי. לשכת עורכי הדין נקטה נגדו הליך בגין הסגת גבול מקצוע עריכת הדין בייצוג לקוחותיו, וביום 18.4.2010 נתן בית המשפט המחוזי צו האוסר על העותר לייצג לקוחות. בהמשך נעצר העותר ונחקר על-ידי משטרת ישראל, והוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של התחזות לעורך דין, זיוף מסמכים, הפרת צו שיפוטי בכך שהמשיך לייצג את לקוחותיו בפני המוסד לביטוח לאומי ועוד.

3.העותר פנה לבית הדין לעבודה בשתי תביעות כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) להכיר בהליכים שניהלה נגדו לשכת עורכי הדין ובמעצרו ובחקירתו במשטרה כתאונת עבודה. תביעותיו נדחו על ידי המל"ל מהטעם שלא הוכח אירוע תאונתי בעבודה, וכן משום שהעותר אינו מבוטח בענף נפגעי עבודה. ביום 27.5.2016 דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו את תביעת העותר נגד המל"ל להכיר במצבו הנפשי כפגיעת עבודה. בית הדין קבע כי העותר לא היה רשום כעובד עצמאי ולפיכך לא היה מבוטח בעת האירועים הנטענים, כי מעצרו אינו בגדר תאונת עבודה, וכן כי טענתו להכרה בפגיעה נפשית בעבודה בגין ההליכים המשפטיים שניהלה נגדו לשכת עורכי הדין דינה להידחות אף היא, בשים לב לפסיקה לפיה לא ניתן ליישם את תורת המיקרוטראומה על נסיבות של מתח מתמשך בעבודה (פסק דין מיום 27.5.2016 בתיק ב"ל 42657-03-12, 11851-07-13).

4.על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בדיון לפני בית הדין הארצי מיקד העותר את ערעורו אך לדחיית תביעתו להכרה בפגיעה הנפשית בעילה של מיקרוטראומה. בית הדין הארצי דחה את הערעור בקובעו, כי קביעת בית הדין האזורי בענין זה תואמת את ההלכה הפסוקה (פסק דין מיום 8.2.2016 בעב"ל 50468-11-14).

5.מכאן העתירה שלפנינו. כל שנאמר בעתירה, הכתובה בכתב יד על-פני עמוד אחד, הוא כי העותר מבקש להכיר בתביעות לשכת עורכי הדין נגדו כפגיעה בעבודה על יסוד תורת המיקרוטראומה.

6.דין העתירה להידחות על הסף, אף בלא תגובה. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי ההתערבות בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית; שנית, כי שיקולי צדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 8111/14 פרופ' דינה פלפל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (24.12.2014); בג"ץ 369/15 פרופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015)). התנאי השני הנזכר מתייחס בדרך כלל למקרים בהם מתעוררת סוגיה עקרונית כללית, בתחום יחסי העבודה או בכלל (בג"ץ 585/86 שריירמן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(2)393, 397 (1987), בג"ץ 608/88 פינקלשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2) 395, 408 (1989)).

7.עניינו של העותר נדון בשתי ערכאות, אשר מצאו לדחות את טענותיו. בעתירתו הבלתי מנומקת לא הצביע העותר על כל טעות משפטית שנפלה בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכל שכן טעות מהותית, ואף לא על שיקולי צדק או על סוגיה עקרונית כללית, שיצדיקו התערבות. משכך, דין העתירה להידחות.

8.העתירה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' בניסן התשע"ו (12.4.2016).