איתי יצחק נ' שר המשפטים ואח'

פסק-דין

השופט ח' מלצר:

1.העתירה עוסקת בזכאות לייצוג על-ידי סניגור ציבורי, ועניינה בשניים:

(א) חוקתיותו של סעיף 18(א)(16) ל חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: חוק הסנגוריה הציבורית), הקובע כי נאשם שהוזמן לדיון מקדמי לפי סעיף 143א ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 זכאי לייצוג על-ידי סניגור ציבורי. לטענת העותר, שהינו עורך דין במקצועו ומשמש, בין היתר, כסניגור פרטי, סעיף זה פוגע בחופש העיסוק של סניגורים פרטיים באופן שאיננו מידתי, ומשכך יש להכריז על בטלותו.

(ב) האופן שבו מיושמות הוראותיו של חוק הסנגוריה הציבורית וכן הוראותיהן של תקנות הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996 (להלן: התקנות). לענין זה מבקש העותר כי נורה למשיב לבוא ולנמק מדוע הסנגוריה הציבורית איננה עושה שימוש בסמכות המוקנית לה בתקנה 8 לתקנות – לבקש רשות מבית המשפט להפסיק את ייצוגו של נאשם שחדלה להתקיים בו הזכאות לייצוג, או שמינוי הסניגור בעניינו הושג שלא כדין. לשיטתו, הצהרותיהם של עצורים בדבר מצבם הכלכלי, שעל בסיסן נקבעת זכאותם לייצוג על-ידי סניגור ציבורי – אינן עוברות הליך של בדיקה ואימות, לא בשלב בו הן ניתנות (במעמד הדיון במעצר הימים, על-פי תקנה 1(ג) לתקנות), ולא בשום שלב לאחר מכן.

2.המשיב, בתגובה מקדמית שהוגשה מטעמו, גורס כי דין העתירה להימחק על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים.

3.לאחר עיון בעתירה ובתגובה המקדמית של המשיב לה (שנתבקשה בהחלטה מתאריך 19.03.2012) – הגענו למסקנה כי אכן דין העתירה להימחק על הסף בשל היותה לוקה באי-מיצוי הליכים. הטעמים לכך יובהרו מיד בסמוך.

4.כידוע, על המבקש סעד מבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוטלת חובה מקדמית לשטוח את טענותיו והשגותיו בפני הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר – לפני הגשת העתירה (ראו: בג"צ 549/83 הופר נ' חברי ועדת המינויים לפי חוק השופטים, תשי"ג-1953, פ"ד ל"ו(4) (1983); בג"צ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 580 (1994)); בג"צ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נ"א (3), 71 (1997)).

חובה זו שרירה וקיימת גם כשמדובר בעתירות הנוגעות לביטול חוקים, או תקנות (ראו: בג"צ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(6) 869, 873 (2002); בג"צ 1068/09 חאג' נ' שר המשפטים (טרם פורסם; 12.05.2009), ולאחרונה: בג"צ 8264/11 בן לולו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 1.12.2011)).

5.בענייננו היה איפוא על העותר – טרם שהגיש את עתירתו – לפנות אל הגורמים הנוגעים בדבר, ולהעלות בפניהם את השגותיו, כמפורט להלן:

(א) בכל הנוגע לחוקתיות הוראת סעיף 18(א)(16) לחוק הסנגוריה הציבורית, היה על העותר לפנות, למצער – ליועץ המשפטי לממשלה, ליועץ המשפטי לכנסת וכן לשר המשפטים, שאותו ציין כמשיב בעתירתו (לשאלת מעמדה של הכנסת בעתירות בענין חוקתיות של חוק, ראו: בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367; בג"צ 9843/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים (טרם פורסם; 08.01.2009); יגאל מרזל "מעמד הכנסת בעתירות בענין חוקתיות החוק" משפטים לט 348 (2010)).

(ב) באשר לאופן שבו מיושמות הוראותיהם של חוק הסנגוריה הציבורית והתקנות שהוצאו מכוחו – היה על העותר להעלות את השגותיו למצער בפני הסנגוריה הציבורית (הגוף שאת התנהלותו מבקש העותר לתקוף) ובפני שר המשפטים, הממונה על ביצוע החוק האמור.

6.מהתגובה המקדמית מטעם המשיב עולה כי העותר לא ביצע כל פניה אל הגורמים הנ"ל קודם להגשת עתירתו. זאת ועוד – בעתירה לא נאמר כי נעשה מצידו אפילו ניסיון כלשהו לפניה כאמור.

7.בנסיבות האמורות – דין העתירה להימחק על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, ט"ז באייר תשע"ב (08.05.2012).