טייב אלי נ' שר הבטחון ואח'

פסק-דין

העותר הינו נכה צה"ל משנת 1982: עיוור בשתי עיניו וקטוע יד אחת. הוא עובד כמרכזן בחברה תעשייתית וכן מקבל תגמול חודשי, כנכה נצרך, ממשרד הבטחון. הוא מבקש בעתירתו שאגף השיקום במשרד הבטחון יקנה לו זכות לשיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק למכוניות. אולם אגף השיקום טוען כי מדיניות נקוטה בידיו מאז ומתמיד שהפעלת תחנת תדלוק אינה דרך נכונה לשיקום עיוורים. כנגד טענה זאת מציג העותר מקרה אחד של נכה צה"ל שאגף השיקום החליט לאחרונה לאפשר לו שיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק. לטענת העותר הוא מתאים להפעלה של תחנת תדלוק, אם לא בעצמו אזי עם שותף, והסירוב של אגף השיקום לאפשר לו הפעלה של תחנה כזאת מהווה הפלייה שלא כדין. התשובה של אגף השיקום לטענת ההפלייה היא שאותו מקרה של נכה, הינו יחיד ומיוחד במינו. אותו נכה הינו עיוור בשתי עיניו וקטוע שתי ידיים ושני רגליים גם יחד. אף-על-פי כן הוא נמצא במבדקי אישיות שנערכו לו מתאים לשיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק. לא היה לפניו מקרה כזה. יתירה מזאת. בטעון בפנינו הודיעו המשיבים כי הם אינם מתכוונים לאפשר לעיוור בעתיד שיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק יהיה מצבו אשר יהיה. מכל מקום, העותר שונה מאותו מקרה, לדעתם, הן מבחינת חומרת הפגיעה והן מבחינת ההתאמה לניהול התחנה.

אכן, אם העותר יקבל זכות לשיקום באמצעות תחנת תדלוק, תקום טענה לכל נכה עיוור לקבל זכות כזאת, ולא קל יהיה לאבחן בין אחד למשנהו. פירושו של דבר הוא שהמדיניות של אגף השיקום, לפיה תפעול תחנת תדלוק אינה דרך נכונה לשיקום עיוורים, צפוייה להתכרסם ואולי אף להתבטל. לפיכך השאלה הראשונה והחשובה שבפני בית המשפט היא, אם ראוי לו להתערב במדיניות זאת ואולי אף לבטל אותה. התשובה היא, שלא הועלו בפני בית המשפט טעמים משפטיים הנותנים יסוד לומר כי מדיניות זאת פגומה ופסולה מבחינה משפטית. המדיניות היא פועל יוצא של שיקול הדעת של הרשות המוסמכת לעניין זה, ובית המשפט אינו נוהג להתערב בשיקול דעת כזה, אלא אם נוכח לדעת שהוא נגוע בפגם מן הפגמים הפוסלים שיקול דעת מינהלי. כאמור, אין לנו יסוד לומר כך במקרה זה.

לכן עלינו להניח כי המדיניות של אגף השיקום בעניין הנדון הינה תקפה וראוייה. כיוון שכך לא נותרה בפנינו אלא שאלה אחת, כלומר, אם העובדה שבמקרה אחד החליט אגף השיקום לתת לעיוור אחר זכות להפעלה של תחנת תדלוק, די בה כדי לחייב את אגף השיקום לתת זכות כזאת גם לעותר. התשובה, לדעתנו, שלילית. ראשית, כפי שהמשיבים טענו, יש הבדל בין שני המקרים, שדי בו כדי להוציא את העוקץ מטענת ההפלייה. שנית, מקרה חריג אחד, אפילו הוא מקרה דומה, עדיין אין בו בהכרח כדי לחייב חריגות נוספות, עד כדי סיכון המדיניות.

התמונה העולה בפנינו היא, שהמשיבים סבורים כיום כי לא ראוי היה לחרוג מן המדיניות אפילו באותו מקרה, ומכל מקום הם מתכוונים להקפיד על המדיניות, שלא יהיו ממנה חריגות נוספות.

בנסיבות אלה דעתנו היא, שאין מקום לחייב את המשיבים לסטות מן המדיניות במקרה זה ולהיענות לעתירה.

לפיכך החלטנו לדחות את העתירה.

ניתן היום, ט' באייר תשנ"ח (5.5.98).