יוסי שקד נ' בית משפט העליון ואח'

פסק-דין

השופט י' עמית:

1.בשנת 2017 הגישו העותר ורעייתו תביעה כספית לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, הנסבה על עסקת נדל"ן בהונגריה (להלן יחד: התובעים). בית משפט השלום (כב' השופטת ד' קוברסקי) דחה את התביעה, וכן דחה תביעה שכנגד שהגישה אחת הנתבעות (ת"א 63578-05-17 מיום 25.9.2019). ערעור שהגישו העותר ורעייתו לבית המשפט המחוזי נדחה (פסק דינם של כב' השופטים ש' שוחט, ע' רביד ו- נ' שילה בע"א 37259-11-19 מיום 7.1.2021).

2.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בקשה זו נדחתה בהחלטת השופט מזוז מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לאחר שמצא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מעורר כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין (רע"א 1537/21 מיום 14.4.2021). בעקבות החלטה זו הגיש העותר את העתירה שלפניי.

3.העתירה מופנית נגד שלושה משיבים: בית המשפט העליון בירושלים; כבוד השופט מזוז; וכבוד השופט שוחט. בעתירתו מבקש העותר שנורה למשיב 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו של השופט מזוז, ומדוע לא תידון בקשת רשות הערעור שהגיש העותר (רע"א 1537/21) בפני מותב של שלושה שופטים אחרים.

העותר, המייצג את עצמו (ומציין בעתירתו כי הוא עורך דין ותיק), טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהיכה אותו בתדהמה רבתי הכניס את רעייתו ל"חרדה קיומית", וכי הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות שותף לאובדן האמון של רעייתו במערכת המשפטית. בין היתר, נטען כי החלטת השופט מזוז לא התייחסה לטענות העותר לעיוות דין העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי; כי ההחלטה ניתנה בתוקף סמכותו הפורמאלית של השופט מזוז, אך בהעדר סמכות מהותית; וכי אין נפקות להחלטה שיפוטית מקום שבו הסמכות הפורמאלית לתתה מיושמת בחוסר אחריות. עוד טוען העותר כי הממצאים והמסקנות שנקבעו על ידי בית המשפט השלום לא היו רלוונטיים לשאלה האמיתית שעמדה במחלוקת, מה שהוביל לכשל בניהול המשפט ובהמשך לעיוות דין.

4.דין העתירה להידחות על הסף.

ראשית, כפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות, בפרט כאשר מדובר בהחלטות שניתנו על-ידי בית משפט זה בכובעיו האחרים, ולמעט מקרים יוצאי דופן שבהם מתעוררת שאלה שבסמכות היורדת לשורש העניין או כאשר מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום מנהלי טהור (בג"ץ 1472/21 גרשמן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (3.3.2021), שבדומה למקרה דנן, גם שם נדחתה על הסף עתירה נגד החלטת בית משפט זה שדחתה בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי).

לא נעלם מעיניי כי בשולי עתירתו, העותר טען כי הוא אינו מבקש שבית משפט זה ישב כערכאת ערעור על החלטת השופט מזוז בבקשת רשות הערעור. דא עקא, שלמקרא העתירה עולה בבירור כי ניסיונו של העותר לעטות על העתירה אצטלא של טענות המצויות במישור הסמכות, אינו אלא ניסיון להשיג על החלטתו של השופט מזוז לגופה ולהביא לדיון מחודש בבקשת רשות הערעור שהגיש. לניסיון זה אין מקום להיעתר.

5.שנית, העותר לא מצא לנכון לצרף כמשיבים לעתירתו את הנתבעים בבית משפט השלום (המשיבים 2-1 בבקשת רשות הערעור שהגיש). צדדים אלה עשויים היו להיפגע ישירות מהעתירה, אילו זו היתה מתקבלת. לפיכך, חובה היה על העותר לצרפם כמשיבים, ומשלא עשה כן, דין עתירתו להידחות על הסף (ראו מני רבים, בג"ץ 1430/21 הוכהאוזר נ' תמיר, פסקה 7 (11.4.2021); בג"ץ 7323/16 כיואן נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.1.2017)).

6.די בטעמים אלה, כל אחד בפני עצמו וקל וחומר בהצטברם יחד, כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. העתירה נדחית אפוא.

העותר ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג באייר התשפ"א (5.5.2021).