סלים גועבה נ' הרמטכ"ל ואח'

פסק-דין

העותר, תושב מזרח ירושלים, יליד שנת 1973, הורשע ביום 23.3.94 בבית המשפט הצבאי בלוד, תיק במל"ד 90/93, ב18- עבירות חמורות על תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה). את העבירות עבר במסגרת פעילות צבאית בארגון החמא"ס, ששיאן בהשלכת בקבוקי תבערה באתר חגיגת בר מיצווה, בקבוקי תבערה שגרמו לכוויות קשות לשלושה חוגגים, שלאחד מהם, ילד כבן 13, אף נקבעה נכות של 100% כתוצאה מהכוויות שנכווה. בגין עבירות אלה נדון לעונש של 19 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו בתאריך 6.10.93. העותר ערער על חומרת העונש שנגזר עליו. ביום 9.2.95 הקל בית המשפט הצבאי לערעורים בעונשו של העותר, והעמידו על 17 שנות מאסר בפועל (תיק עבמ"צ 7/94). מועד תום מאסרו של העותר ביום 5.10.2010. מועד תום 2/3 מתקופת המאסר ביום 5.2.2005.

בחודש ינואר 1999 הגיש העותר בקשה לרמטכ"ל להקל בעונשו, וזאת בהתאם לסמכותו של המשיב בתקנה 55 לתקנות ההגנה.

התשובה לפנייתו של העותר התעכבה עקב אי מציאת תיקו בבית הדין הצבאי. בסופו של דבר, נדחתה בקשת העותר להקלה בעונש בהחלטת הרמטכ"ל מיום 25.5.00.

בעתירתו בתיק זה מבקש העותר שהמשיב יחוייב להשיב לבקשתו לקיצור תקופת מאסרו, וכי יוחלט על גירושו מהארץ. עתירתו היא, למעשה, שיוחלט בבקשה שהגיש, כאמור, בינואר 1999. מסתבר, שהחלטת הרמטכ"ל לדחות את בקשתו לא הובאה לידיעתו קודם הגשת העתירה. עיון בעתירה מלמד, שהיא נוסחה על ידי העותר עוד ב20.2.00-, אך משום מה נתקבלה בבית משפט זה רק ביום 19.6.00.

מכל מקום, העתירה היא לחיוב הרמטכ"ל להשיב לפנייתו של העותר. משניתנה תשובה לפניה, פג טעמה של העתירה. נוסיף מצידנו, שנוסח העתירה אינו מגלה כל עילה להתערבותו שלבית משפט זה בהחלטת הרמטכ"ל לדחות את בקשת העותר.

על סמך כל האמור לעיל, העתירה נמחקת.

ניתן היום, כא' באב התש"ס (22.8.2000).