אריה מכורש נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

זוהי עתירה להבאת אסיר בפני ועדת שחרורים לצורך קיצור מאסרו.

העתירה

1.העותר הורשע בשנת 1986 בביצוען של ארבע עבירות שוד ובעבירות נוספות שונות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל של 22 שנים (להלן: העונש הראשון) (ע"פ 342/88 אריה דוד מכורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן 28.5.89). בשנת 1996 הורשע העותר בעבירה של רצח של עו"ד אברהם אורן ז"ל, עבירה אותה ביצע במהלכה של חופשה מן הכלא (תפ"ח (תל-אביב-יפו) 391/95 מדינת ישראל נ' אריה (פרפר) בן דוד מכורש (לא פורסם, 11.7.96) וכן ע"פ 5945/96 אריה מכורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.98) 1467). על עבירה זו נגזר עליו עונש מאסר עולם שהוטל במצטבר לעונש אותו ריצה באותו הזמן (להלן: העונש השני).

2.לדברי העותר, בעודו מרצה את העונש הראשון, פנה לשירות בתי הסוהר בבקשה כי יפנה את עניינו לועדת השחרורים כדי שתשקול את קיצור עונשו הראשון, אולם שב"ס לא נענה לכך. לדבריו, לשב"ס אין שיקול דעת באם להביאו בפני ועדת השחרורים, וחלה עליו חובה לעשות כן, ואילו הועדה היתה מקצרת את עונשו הראשון, הוא היה מתחיל בריצוי עונש מאסר העולם קודם לכן. בנוסף לכך, עם חלוף 7 שנים ממועד ההרשעה ברצח, פנה העותר בבקשה לקצוב את עונש מאסר העולם שנגזר עליו. באוגוסט 2003 הודע לו כי בקשתו לקציבת העונש נדחתה מהטעם שטרם החל בריצוי עונש מאסר העולם. לטענתו, במניעת הפנייתו לועדת השחרורים נגרם לו נזק מצטבר, שחייב תיקון.

3.העותר טוען כי משחלפו שני שלישים מריצוי עונש המאסר הראשון, היה על השב"ס להביאו בפני וועדת שחרורים. אילו כך היה נעשה, וועדת שחרורים הייתה מקבלת את בקשתו, הוא היה מחל כבר בריצוי מאסר העולם, ועונשו היה נקצב. לפיכך, מבקש העותר כי נורה על חישוב עונשו, באופן שבמנין תקופות המאסר לריצוי תקום ההנחה כי הוא החל כבר בריצוי תקופת העונש השני, וזאת, על פי המועד שבו הייתה מסתיימת תקופת המאסר בגין העונש הראשון אילו היה הענין מובא בפני וועדת שחרורים, כפי שהיה ראוי לעשות.

הכרעה

4.דין העתירה להדחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי, וזאת אף מבלי להדרש לתשובת המדינה.

5.עתירות אסיר על עניינים הנוגעים לתנאי מאסרו מוגשות על פי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודה בתי הסוהר) הקובע:

62א. עתירה

אסיר רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק. עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו.

6.העותר טוען כי שב"ס לא הביא את עניינו בפני וועדת שחרורים. נראה כי החלטה זו איננה נופלת בגדר חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 מפני שאין מדובר ב"החלטה של הועדה" כי אם בהחלטה של הגורם המוסמך בשב"ס בענין העברת בקשה של אסיר לועדה. משכך, קמה לענין זה סמכות לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 62(א) ל פקודת בתי הסוהר, אליו יוכל האסיר לפנות בעתירת אסיר.

7.כלל הוא כי מקום בו קיים סעד חלופי שטרם מוצה, לא יזקק בית משפט זה לענין אלא בהתקיים טעמים מיוחדים שבאינטרס ציבורי חשוב או משיקולים של דחיפות זמן או נוכח פגיעה קשה וחמורה בזכויות אדם (ראו בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז(2), 229, עמ' 236-240 (1993); בג"צ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ ואח' נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מה(5), 50 (1991)). עקב קיומה של סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בסוגיה העולה בעתירה, מן הדין כי העותר ימצה את טענותיו בפני הערכאה המוסמכת, במסגרת סעד חלופי הנתון בידיו (השוו בג"צ 558/07 עובדיה חיים נ' שב"ס ואח' (לא פורסם, 18.1.2006); בג"צ 1574/07 טארק דבח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.2007); בג"צ 4535/06 מצליח רפאל קהלון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (לא פורסם, 6.6.2006). כן ראו סעיף 25(ו) לחוק שחרור על-תנאי). אין בנסיבות מקרה זה עילה מיוחדת המצדיקה התערבות בית משפט זה, בהינתן קיומו של סעד חלופי, כאמור.

אי-לכך, דין העתירה להדחות.

ניתן היום, ח' בכסלו תשס"ח (18.11.07).