דוד אבוקרט נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח'

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

1.עתירה זו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן בעניינו של העותר, בגדרו דחה בית הדין הארצי את ערעורו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

2.העותר היה עובד הוראה של המשיבה 3 החל משנת 2004 ועד לפיטוריו ביום 31.8.2015. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה, טען העותר כי פיטוריו נעשו שלא כדין, ומשכך הוא זכאי לביטול הודעת הפיטורים או לחילופין לפיצויי פיטורים מוגדלים, פיצוי בגין הודעה מאוחרת על הפיטורים, הפרשי שכר, הלנת שכר, פיצוי בגין שימוע שלא כדין ופיצוי בגין עגמת נפש. בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעת העותר על כל ראשיה, למעט הטענה לפיה העותר לא קיבל מכתב הזמנה לשימוע אשר בגינה נפסק לעותר פיצוי בסך של 3,000 ש"ח. בפסק הדין צוין כי פגם זה הוא "טכני לחלוטין".

3.העותר הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, וערעורו נדחה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. כמו כן, בית הדין הארצי חייב את המערער בהוצאות המשיבה 2 בסך של 10,000 ש"ח.

4.בעתירתו טוען העותר כי בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה נפלה טעות משפטית, שכן הפגם שנפל בכך שלא זומן לשימוע אינו פגם "טכני" אלא פגם היורד לשורשו של עניין, שבגינו יש להורות על ביטול השימוע ותוצאותיו. לטענת העותר, הוא לא ידע מהן העובדות והטענות שעתידות להיטען נגדו במסגרת השימוע, ומשכך לא יכול היה להכין את הגנתו לשימוע כראוי. עוד נטען כי בתי הדין לעבודה שגו בכך שלא קיבלו את טענתו של העותר לפיה ההודעה על פיטוריו נמסרה לו באיחור. לטענת העותר, הוא קיבל את ההודעה רק ביום 3.6.2015, ואולם ההלכה הפסוקה היא כי הליכי פיטורים של עובדי הוראה יבוצעו עד ליום 31 למאי של שנת הלימודים.

לנוכח האמור, נטען כי בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה נפלו טעויות משפטיות מהותיות, באופן המצדיק את התערבות בית משפט זה ואת ביטולם של פסקי הדין האמורים.

5.לאחר העיון בעתירה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, מבלי להידרש לתגובה.

חרף ניסיונו של העותר לשוות לטענותיו כסות משפטית מהותית, למעשה, טענותיו כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, רובן ככולן, הן טענות ערעוריות מובהקות. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבות בפסקי הדין הניתנים על-ידו שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין זאת, בין היתר, נוכח מומחיותם של בתי הדין לעבודה ובהיותם הגורמים האמונים על עיצוב משפט העבודה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 3515/18 שדולת הנשים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 20 (15.5.2018); בג"ץ 8686/18 חלפון נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים, פסקה 6 (24.12.2018); בג"ץ 4329/19 אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי (1.7.2019)).

6.הסוגיות בהן עוסקת העתירה – זימונו של העותר לשימוע טרם פיטוריו ומועד ההודעה על פיטוריו – הן סוגיות העוסקות בעניינו הפרטני של העותר והן המצויות בליבת סמכותם ומומחיותם של בתי הדין לעבודה, ועל כן המקרה הנדון אינו בא בגדר המקרים הנדירים המצדיקים התערבות של בית משפט זה.

7.למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי העותר טוען שלא ידע את שצפוי לו בשימוע, ומשכך לא יכול היה להתכונן לקראתו. ואולם, בית הדין האזורי לעבודה קבע באופן מפורש כי העותר ידע היטב את הצפוי לו לקראת השימוע, והפגם שבאי מתן הזמנה בכתב לשימוע במקרה זה היה טכני לחלוטין. לפיכך, טענותיו של העותר מכוונות כאמור כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, בהם אף ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. כמו כן, בית הדין האזורי קבע גם כי הודעת הפיטורים נשלחה לעותר כבר ביום 26.5.2015, וכי מכל מקום העותר ידע כבר במשך שלוש שנים כי הוא צפוי להיות מפוטר. משכך, נדחו טענותיו של העותר גם בדבר הודעת הפיטורים המאוחרת, ולא מצאתי להתערב אף בקביעות אלה.

8.העתירה נדחית. ראוי היה לחייב את העותר בהוצאות לאוצר המדינה, ואולם אך לפנים משורת הדין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו' בתמוז התשע"ט (9.7.2019).