אמנון בונפלד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט ד' מינץ:

עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"א 32176-10-19) אשר דחה את ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (סע"ש 2785-12-15).

1.העותר הועסק במפעל תרכובות ברום אשר בבעלות משיבה 2 (להלן: החברה) החל משנת 1985. בשנת 2014 החליטה החברה על מהלך של התייעלות ופיטורים. במסגרת תכנית ההתייעלות גובשה רשימה של כ-140 עובדים המועמדים לפיטורים והעותר ביניהם. בסופו של יום, לאחר הליכים שהתקיימו בין החברה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, קיבל העותר מכתב ביום 20.10.2015 ובו נמסר לו כי החברה שוקלת את סיום העסקתו במסגרת הליך ההתייעלות ועליו להעביר את התייחסותו עד ליום 22.10.2015. לאחר מספר דחיות לקיום השימוע שהתבקשו על ידי העותר, ביום 12.11.2015 קיימה החברה לעותר שימוע לפני פיטורים וביום 16.11.2015 נשלחה לעותר הודעה לפיה הוחלט על הפסקת העסקתו החל מיום 31.12.2015.

2.העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לביטול פיטוריו, לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין או לחלופין הענקת תנאי פרישה במסלול פרישה לגמלאות ותשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לתשלום פיצויים פיטורים מוגדלים ולפיצוי על פיטורים שלא כדין. ביום 26.9.2019 דחה בית הדין האזורי (השופטת י' אנגלברג ונציגי הציבור א' ויגדר ו- א' ליברובסקי) את תביעת העותר, תוך שהוא קובע כי לא נפל פגם בפיטוריו של העותר, על אף שנמצא פגם בהליך השימוע, שכן לא נמסרו לעותר הקריטריונים לקביעת רשימת הפורשים והמפוטרים במסגרת הליך ההתייעלות. יחד עם זאת, לא נמצא כי פגם זה פגע באופן מהותי בזכות הטיעון של העותר ובית הדין התרשם כי עניינו נבחן באופן הגון על ידי החברה. משעה שנדחו יתר טענות העותר, לא מצא בית הדין מקום להורות על פיצויו בגין הפגם שנפל בהליך השימוע והסתפק באי הטלת הוצאות לטובת החברה.

3.העותר ערער על פסק הדין וביום 7.6.2020 דחה בית הדין הארצי לעבודה (סגן הנשיא א' איטח, השופטת ל' גליקסמן, השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור י' רון ו- צ' טבצ'ניק) את הערעור. בית הדין הארצי ציין כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי, אשר התייחס באופן מפורט ומנומק לכל טענותיו של העותר. בנוגע לפגם שנפל בהליך השימוע ציין בית הדין הארצי כי מקובלת עליו קביעתו של בית הדין האזורי כי אין מדובר בפגם המאיין את הליך הפיטורים ומצדיק את ביטולם, כך שלכל היותר עשוי היה העותר להיות זכאי לפיצוי בשל הפגיעה בזכות הטיעון. בהתאם לפסיקה, עצם פסיקת הפיצוי ושיעור הפיצוי בגין הפגיעה בזכות הטיעון נתונים לשיקול דעתו של בית הדין האזורי ונסיבותיו של המקרה אינן מצדיקות התערבות בשיקול דעת זה.

4.מכאן העתירה שלפנינו שמופנית כלפי ההחלטה שלא להעניק לעותר סעדים בגין הפגיעה בזכות השימוע שלו. לטענת העותר, העתירה מעלה "סוגיה עקרונית, רבת חשיבות, הנוגעת לממש בין זכות העיון לזכות הטיעון, ולמשמעויות הנגזרות מקיומו של פגם בשימוע אגב פגיעה בזכות העיון והטיעון". לשיטתו, שגו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי כאשר לא פסקו לטובתו כל סעד בגין הפגם שנמצא בהליך השימוע.

5.דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה והתערבות בהחלטותיו תיעשה במקרים חריגים ובמשורה, כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי צדק מחייבים התערבות שיפוטית (בג"ץ 3603/20 צבר נ' מדינת ישראל (2.7.2020); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)). גישה מצמצמת זו מקבלת משנה תוקף מקום שבו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי היו תמימי דעים לגבי השאלות שעל הפרק והגיעו למסקנה דומה (ראו למשל: בג"ץ 8672/17 סטסקביץ' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (8.7.2020)). העתירה שלפנינו אינה באה בגדרן של אמות המידה האמורות. עניינו של העותר אינו מגלה כל סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, וכל טענותיו הן ערעוריות במהותן ונוגעות ליישום הדין בקשר לנסיבות המקרה הקונקרטיות. למותר לציין כי אין בכך כדי לגרוע מחשיבותה העקרונית של זכות הטיעון.

העתירה נדחית על הסף. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' בתמוז התש"ף (12.7.2020).