סוזאנה בוריאן נ' משרד הפנים - שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. העותרת, אזרחית רומניה ילידת 1947, נכנסה לארץ בשנת 1998 באשרת תייר שתוקפה פג בינואר 1999. ביום 7.8.2000 הגישה העותרת ללשכת מינהל האוכלוסין בקשה לתעודת עולה לפי חוק השבות. בעקבות בדיקה שערך המשיב 1 התבקשה העותרת ביום 29.10.00 להמציא מסמכים נוספים להוכחת זכאותה. ביום 22.4.02 הגישה בקשה נוספת. בעקבות הבקשה נערך לעותרת ראיון בלשכת הקשר; במהלך הראיון הציגה תעודה רומנית משנת 1937 בה לכאורה נרשמה אמה כיהודיה. פקידת לשכת הקשר שחשדה באותנטיות הרישום, ביקשה להעביר את התעודה לבדיקת מעבדה, אך העותרת סירבה. העותרת הוזמנה לראיון נוסף, אך מאז ועד הגשת העתירה לא יצרה קשר עם משרד הפנים. ביום י' שבט תשנ"ה - 11.1.95 דחה המשיב 2 את בקשת העותרת להכיר ביהדותה, ומסיבה זו הוגשה העתירה גם נגדו.

ב. בעתירתה מבקשת העותרת "להכיר בה כיהודיה" בהסתמך על שלוש ראיות עיקריות: הכרת בית הדין הרבני בתל אביב ביהדותה של בתה (החלטה מיום 19.6.91, נספח ד' לעתירה); העובדה שבשנת 1995 העבירה העותרת את עצמות אמה המנוחה לקבורה בבית הקברות היהודי ברומניה; והתעודה הרומנית שהוזכרה לעיל בדבר רישום האם. לחלופין מבקשת העותרת לאפשר לה, בכל דרך שהיא, להישאר בישראל עד הגיעה לגיל 60, אז תהיה זכאית, לטענתה, לאשרה בהתאם לנוהל הזמנת הורה קשיש בודד.

ג. לא נוכל להיעתר לעתירה. העותרת השתהתה בכל צעדיה. היא מאנה לשתף פעולה עם רשויות המדינה, הן בהתעלמותה מבקשותיהם, ובעיקר בכך שסירבה להעמיד את התעודה הרומנית לבחינה מדוקדקת. בעניין דומה פסק בית משפט זה לאחרונה: "במשך כשבע שנים לא שעו העותרים להנחיות המשיב ביחס לדרך הטיפול בבקשתם, ולא עשו דבר לקידומה. פנייתם לבית משפט זה נעשתה בשיהוי של למעלה משנתיים לאחר דחיית בקשתם לאיחוד משפחות. אי לכך דין העתירה להידחות על הסף" (בג"צ 3693/04 מונתהא קאסם ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם) – השופטת פרוקצ'יה). משסירבה העותרת לשתף פעולה עם משרד הפנים, אין לה להלין אלא על עצמה, ואין היא יכולה לבקש מבית משפט זה לשים עצמו תחת משרד זה, לדון ו"להכיר בה כיהודיה".

ד. בתגובתה טענה המדינה כי יש לדחות את העתירה על הסף מהטעמים האמורים, אך התייחסה גם לטענות העותרת לגופן. מסתבר שהכרת בית הדין ביהדות בתה של העותרת בשעתו הסתמכה בעיקר על עדות העותרת, ובכל מקרה היא בוטלה בעקבות המסמכים שהוצגו בפני בית הדין במסגרת הדיון ביהדותה של העותרת ( ראו החלטה הנזכרת מיום 11.1.95). אציין כי בהקשר זה עמדה בפני העותרת האפשרות לערער על פסיקת בית הדין הרבני האזורי, אך היא נמנעה מלעשות זאת, וגם בשל כך יש לדחות את עתירתה, בוודאי בכל הנוגע למשיב 2 (ראו בג"צ 5306/91 פרי משה נ' בית הדין הרבני בחיפה (לא פורסם); בג"ץ 2166/03 יוסי שחר נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה (לא פורסם)). ביחס לסוגיית הקבורה ציין בית הדין הרבני כי הוא הוזהר בעבר על ידי הרב משה רוזן המנוח, מי שהיה רבה הראשי של רומניה, בדבר הפרקטיקה של העברת קברים לצורך הוכחת יהדות. אף העובדה שהקבר הועבר רק בשנת 1995, בעיצומם של הליכי ההכרה ביהדות, אומרת דרשני. הטענה שההעברה אושרה על ידי הרב רוזן ז"ל לא הוכחה כלל. בנוסף הציגה המדינה שלוש בקשות לאשרת כניסה לישראל בהן הצהירה העותרת כי היא בת הדת הקתולית, ואף אחיה שקיבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות עשה זאת בשל היותו נשוי ליהודיה, ומעולם לא טען כי הוא עצמו יהודי. בנסיבות אלה ניתן לומר שהעותרת לא הראתה ראשית עילה להתערב בהחלטת המדינה.

ה. ביחס לסעד החלופי, קרי, מתן רשיון ישיבה על בסיס הומניטרי, העותרת לא הגישה בקשה למשרד הפנים לשם כך, ומסיבה זו אין מקום להיעתר למבקש (ראו בג"ץ 4379/98 גמילה עיאד ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"צ 1496/04 שמעון שיין נ' המשרד לבטחון פנים (לא פורסם)). בפני העותרת עומדת האפשרות להגיש בקשה כאמור, המשיב 1 יבדוק אותה לגופה, ובמידת הצורך תוכל העותרת, ככל שתרצה, להשיג על ההחלטה בערכאות.

ו. לא נוכל איפוא להיעתר לעתירה. צו הביניים שניתן ביום 23.5.05 בטל.

אין צו להוצאות.

ניתן היום ד' בשבט תשס"ו (2.2.06).