אמל אבו צהיבאן ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

העותרת 1, אזרחית ישראל, נישאה בשנת 1991 לעותר 3, יליד ותושב מצרים. בשנת 1993, בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, הורשה העותר להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינית כדי למלא תפקיד במוסדותיה. הוא התגייס למשטרה הפלשתינית ושירת, לפי הידוע, במשטרת ג'נין. בשנת 1996 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחה עם העותר בישראל. משנדחתה בקשתה הגישו העותרים עתירה לבית-משפט זה (בג"ץ 9077/99). המשיבים התנגדו לעתירה, בין היתר, על יסוד הטעם שהעותר הינו בעל תפקיד במנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית. העותרים ביקשו למחוק את עתירתם, עוד בטרם הגיעה זו לדיון.

כעבור זמן עזב העותר את שירותו במשטרה הפלשתינית ולבני הזוג נולד בן (העותר 2). בעקבות זאת שבו העותרים וביקשו להתיר להם איחוד משפחתם בישראל, ומשסורבה בקשתם הגישו את העתירה שלפנינו. עמדת המשיב - הסומכת על חוות דעתם של גורמי הביטחון - היא, כי גם אם העותר איננו משרת עוד במשטרה הפלשתינית, הרי שלנוכח המצב הביטחוני החמור השורר בישראל ובשטחים מאז אוקטובר 2000, ולנוכח המעורבות שהייתה למנגנוני הביטחון הפלשתיניים בביצוע פעולות טרור נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, אין מקום, לעת הזאת, להעניק מעמד בישראל למי שמילא תפקיד באחד המנגנונים הללו.

טענות בא-כוח העותרים לא שכנעונו, כי מדיניותם של המשיבים, אשר גובשה על רקע המצב הביטחוני הקיים, לוקה בפגם העשוי להצדיק את התערבות בית המשפט. איננו מתעלמים מן ההכבדה ההומניטרית הנגרמת, עקב כך, לעותרים ולמשפחות אחרות במצבם. אך, לעת הזאת, לא מצאנו מקום או אפשרות לסייע להם.

העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ג בתמוז תשס"ב (3.7.02).