הסתדרות העובדים הכללית החדשה – ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי

1.בעתירה זו נתבקשנו ליטול חלק במלאכת פרשנותו של הסכם קיבוצי, ולהכריע בין דעת הרוב בבית-הדין הארצי לעבודה, בראשות נשיאו, אשר דחה את פרשנותם של העותרים להוראות ההסכם, לדעת המיעוט שמסקנתה היתה שונה. ברם, לא לכך נועדה ביקורתו של בית-משפט זה. ערכאות העבודה הן האמונות דרך כלל על יישומו של משפט העבודה, ובית-המשפט הגבוה לצדק יתערב רק במקום בו נדרשים תיקונה של טעות משפטית מהותית או העמדתה של הלכה על מכונה. אין אלה פני הדברים במקרה שבפנינו.

2.עילתה של העתירה בהסכם קיבוצי אשר נקשר בשנת 1999 בין עותרת 1, ההסתדרות הכללית החדשה, לבין המדינה, מרכז השלטון המקומי וגורמים נוספים. אותו הסכם נועד להסדיר את מעברם של עובדים במגזר הציבורי מהסדר של פנסיה תקציבית לזה של פנסיה צוברת. הוראותיו – כך קבעו בית-הדין האזורי לעבודה ודעת הרוב בערעור שהוגש לבית-הדין הארצי, "צילמו" את המצב עובר לקשירת ההסכם, במובן זה שעובדים שנהנו בפועל מהסדר של פנסיה תקציבית הוסיפו ושמרו לפיו על זכותם לביטוח במתכונת זו, ואילו עובדים שבאופן מעשי שולמה להם פנסיה בהסדר החלופי, גם אם על-פי דין הם היו זכאים לפנסיה תקציבית, ימשיכו להיות מבוטחים בשיטה הצוברת.

טענת העותרים, ולפיה ההסכם לא ביקש ליתן תוקף למצב הבלתי-חוקי שקדם לו, היינו, להפרתו של הסכם קיבוצי שהסדיר את הסוגיה לכתחילה וחייב לכלול עובדים דוגמת אלה החברים בעותר 2 בהסדר התקציבי, נדחתה על ידי ערכאות העבודה. נקבע, כי על-פי לשונו, תכליתו והסביבה הנורמטיבית בה עוגן, התייחס ההסכם הנדון למצב הקיים, על הפרות הדין שבו, כיסוד עליו יושתתו הסדרי הפנסיה העתידיים. דעת המיעוט סברה, מנגד, כי ההסכם התייחס לזכאות דה-יורה ולא ביקש ליתן אכסניה להפרתן של הסכמות קודמות.

3.על עמדה אחרונה זו מבססים ההסתדרות וּועד עובדיה של עיריית מודיעין, שזכאותם לפנסיה תקציבית על-פי הסכמי העבר לא כובדה, את עתירתם בפנינו. ברם, בבסיסה של העתירה בקשה כי נכריע בפרשנותו הראויה של ההסכם, ובענין זה לא ראינו מה יסוד הוא להתערבותנו. דעת הרוב בבית-הדין הארצי תמכה יתדותיה בהנמקה מפורטת. כדעת המיעוט, מצאה היא את הגיונה בראיות שהונח לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה. תהא עמדתו של המעיין בהסכם הנדון אשר תהא, טעות מהותית שיש הכרח לתקנה לא נפלה כאן, אף לא בסיס ליצירתה של הלכה חדשה או צורך בהשבתה של הלכה קיימת על כנה. בנסיבות אלו, ותוך שאנו שבים ומטעימים את מה שהוא מושכל יסוד בשיטתנו, היינו, כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאה שלערעור, איננו רואים עילה לשנות מפסק-הדין.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף. העותרים ישלמו, ביחד ולחוד, שכר טרחת עורכי-דין בסך של 7,500 ש"ח לכל אחד מן המשיבים 4-2.

ניתן היום, ח' באדר התש"ע (22.02.2010).