חליל כעאבנה ואח' נ' בית המשפט הצבאי לערעורים ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א. נגד שלושת העותרים הוגשו כתבי אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה, בהם יוחסה להם עבירה של זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש. נטען, כי העותר 1 יידה אבנים במטרה לפגוע בשוטר; כי אחת מהאבנים שיידה העותר 3 פגעה בחזהו של השוטר; וכי אחת מהאבנים שיידה העותר 2 פגעה באזרח ישראלי וגרמה לפציעתו. בית המשפט הצבאי ביהודה (השופט ליבליין) הורה (בשלוש החלטות נפרדות מיום 24.7.11) על מעצר עותרים 3-2 עד תום ההליכים, ובשים לב לגילו של העותר 3 (יליד 1995) ובנסיבות האירוע, הורה על שחרורו בכפוף להפקדה וערבות. ביום 8.8.11 קיבל בית המשפט הצבאי לערעורים (המשנה לנשיא בנישו) את ערר התביעה לגבי שחרור העותר 3, ודחה את עררי העותרים. כלפי החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו.

ב. בעתירה הועלו מספר טענות בעלות אופי ערעורי מובהק. בכלל אלה, טענה לקושי מצד העותרים בזיהוי השוטר שהיה לבוש אזרחי, והאפשרות לשחרור לחלופת מעצר. ברם, בא כוח העותרים מודע להלכה לפיה "בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט הצבאי לערעורים" (בג"ץ 6005/08 עאבד נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (לא פורסם); בג"ץ 229/00 פתאח נ' בית המשפט הצבאי (לא פורסם)), ולפיכך דומה כי הוא ממקד את עתירתו בטענת להפליה בין מרשיו לבין האזרחים הישראלים אשר הם – כנטען – שיזמו את האירוע ונקטו באלימות. נאמר, כי "לא יהא זה סביר לא לנקוט נגד המתנחלים דבר כלשהו, בעוד שנגד הבדואים לנקוט בכל ההליכים האפשריים". הוטעם, כי הפליה זו פוגעת במראית פני הצדק ומצדיקה (יחד עם הטענות הערעוריות) את שחרור העותרים לחלופת מעצר.

ג. לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה על הסף, שכן ההלכה היא שבית הדין הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור עליונה על בתי המשפט הצבאים, אלא במקרים חריגים. נטען, כי אין מקום להתערבות גם לגופם של דברים. הן החלטת בית המשפט הצבאי והן החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים התייחסו לגופן של טענות העותרים וקבעו כי אין בהן כדי להצדיק את שחרורם ממעצר נוכח המסוכנות הנשקפת מהם, והעדר בסיס לטענת האפליה.

הכרעה

ד. לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. שאלת ההפליה הנטענת בין האזרחים הישראלים לבין העותרים נדונה – כפי שציינו המשיבים – בבתי המשפט הצבאיים בשתי הערכאות. בית המשפט הצבאי ביהודה קבע:

"מן החומר שבתיק עולה כי תגובת הנאשמים ובני משפחתם היתה בלתי מידתית ביחס להתנהגותם של המתנחלים שאין להצדיקה אך גם המענה לה איננו ביצירת סיכון לגוף... אמנם הדעת איננה נוחה מן העובדה שדבר לא נעשה, ככל הנראה, כלפי אותם מתנחלים פורעי חוק שפגעו ברכושם של הנאשמים ובני משפחותיהם, אך מכאן ועד המסקנה שיש לשחרר את הנאשמים המרחק גדול".

בית המשפט הצבאי לערעורים ציין, כי נפתחה חקירה נגד המתנחלים בהם מדובר (ראו גם להלן), וגם אין מדובר בעבירות שקולות, שכן אין לגביהם ראיה לידוי אבנים – פגיעה בגוף – מצד המתנחלים, אף שיש לגנות גם כל פגיעה ברכוש, וגם התשתית הראייתית שונה. עוד אציין, כי לפחות אזרח ישראלי אחד נחקר באזהרה (הודעתו צורפה לעתירה); ובית המשפט הצבאי לערעורים קבע מפורשות: "כי נפתחה חקירה נגד המתנחלים וחלקם נחקרו באזהרה כמתבקש. לאור זאת ייתכן שיינקטו נגדם הליכים".

ה. סוף דבר, אכיפת החוק - בישראל ובאזור - צריכה להיות שויונית, ובעיקר עניינית. בנידון דידן בתי המשפט הצבאיים הסבירו מדוע עניינם של העותרים שונה מעניינם של האזרחים הישראלים (והדבר עולה בקנה אחד גם עם חומר הראיות שצורף לעתירה). בנסיבות אלה, ומבלי להידרש לשאלה אם התרופה לאי-שויון היא בשחרור נאשמים שמסוכנותם נקבעה (השוו בש"פ 4160/03 מדינת ישראל נ' בן-ישי (לא פורסם) פסקה 5; ראו גם בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד מה(2) 611), או לשאלה אם טענה זו - שמקומה בבתי המשפט הצבאיים - מהוה עילה להתערבות בית משפט זה, לא הונחה בפנינו עילה המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים, ולפיכך אין בידינו להיעתר לעתירה.

ניתן היום י"ז באב תשע"א (17.8.2011).