כיפאיה עיסא ח'טיב - ומשפחתה ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

העותרים מלינים על שאין מכירים בזכותם לישיבת קבע בישראל. עניינם נבדק על ידי המשיבים. מתברר כי הם לא היו בירושלים ב-1967 ואף לא ב-31.12.72. על פי תצלומי האוויר, בניינם נבנה רק ב-1979. בנסיבות אלה, אין העותרים זכאים להכרה בתושבות ישראלית. הם גם אינם נופלים לגדר ההסדר המדיני, שבסיסו הומניטרי, ואשר חל אך לגבי אלה שנמצאו בישראל אחרי 1967 ולפני ה-31.12.72. בא כוח העותרים מלין על שרירותו של המועד שנקבע (31.12.72). בדברי תשובתה ציינה גב' גנסין, כי הטעם המונח ביסוד מועד זה הינו פרק זמן מסויים לאחר מלחמת ששת הימים, שמאפשר למי שלא היו בירושלים בעת המפקד שלאחר מלחמת ששת הימים, אך חזרו אליה לאחר מכן, להישאר בה. טעם זה נראה לנו סביר, ואיננו סבורים שהמועד שנקבע הוא שרירותי. בא כוח העותרים מוסיף ומלין כי העותרים הופלו לעומת בן משפחתם, שקיבל היתר לישיבת קבע. עניין זה נבדק, ומסתבר שמקורו בטעות. טעות אינה יוצרת הפלייה המקימה זכות כלשהי.

התוצאה היא כי דין העתירה להידחות. רשמנו לפנינו הודעת באת כוח המשיבים, כי לעת הזאת אין כל כוונה לגרש את העותרים אל מחוץ לישראל. מודעים אנו לקשיים שהם נתקלים במעברים מירושלים לאזור ומהאזור לירושלים. עניין זה צריך למצוא פתרונו בהסדר ראוי עם מפקד האזור. בעניין זה הצהירה בפנינו באת כוח המשיבים, כי בא כוח העותרים יוכל לפנות ליועץ המשפטי של מפקד האזור, אשר בלב פתוח ישתדל למצוא פתרון מעשי לבעייתם, ככל שהמצב הביטחוני יאפשר זאת.

העתירה נדחית.

ניתן היום, י"ד בכסלו התשס"ג (19.11.2002), בפני באי כוח הצדדים.