שיאון חברה ישראלית להזרעה מלאכותית וטיפוח בע"מ נ' המועצה האיזורית נחל שורק ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.עתירה זו מכוונת נגד צו המיסים לשנת 1998 אשר הוציאה המשיבה 1, המועצה האזורית נחל שורק (להלן - המועצה) וצווי הארנונה הכללית שבאו לאחריו ומתבססים עליו.

2.בישיבה מיום 7.11.97 אישרה המועצה את צו המיסים לשנת 1998 והחליטה, בין היתר, לפצל את שיעורי הארנונה לאזור חיוב א' ו-ב'. החלטה זו אושרה על ידי המשיבים 2 ו-3 ביום 30.12.98. לטענת העותרת, אשר מחזיקה נכס בתחום המועצה באזור חיוב ב', החלטת המועצה מהווה העלאה אסורה של תעריפי הארנונה בניגוד לחוקי ההקפאה והתקבלה באופן שרירותי ללא הנמקה. חוקי ההקפאה מתייחסים, על פי האמור בעתירה, לחוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 ותקנות אשר הותקנו מכוחו. חוקים ותקנות אלו הגבילו את שיעור ההעלאה של תעריפי ארנונה משנת 1985 והלאה, אך איפשרו חריגה מסוימת מההגבלות בתנאי שיינתן אישור על ידי שר הפנים ושר האוצר (משיבים 2 ו-3). על פי הנטען בעתירה, פיצול תעריפי הארנונה לשני אזורים היווה עקיפה אסורה של חוקי ההקפאה, שכן שיעורי הארנונה באזור חיוב ב' הועלו ביחס לשיעורי הארנונה באזור זה לפני הפיצול. אומנם השרים אישרו כאמור את הצו, אך נטען כי בקשת המועצה לאשר את הפיצול, כפי שהוצגה לשרים, לא היתה מפורטת ומבוססת על נתונים רלוונטיים המאפשרים הפעלת שיקול דעת של השרים. עוד נטען בעתירה, כי אישור השרים ניתן תוך חריגה מסמכות בכך שאישרו תעריפים הגבוהים ממה שנתבקש על ידי המועצה. העותרת טוענת עוד, כי הופלתה באופן פסול ביחס למחזיקי נכסים בעלי סיווג זהה הממוקמים באזור חיוב א', לאור הפער הגדול בין תעריפי הארנונה השונים של שני אזורי החיוב.

2.דין העתירה להידחות על הסף. בעתירה לא ניתן למצוא זכר לכך שנעשתה פנייה מצד העותרת למשיבים 2 ו-3, שר הפנים ושר האוצר, טרם הגשת העתירה. כלל ידוע הוא, כי בית משפט זה לא יזדקק לעתירה בלא שנעשתה פניה מוקדמת לרשות המינהלית הרלוונטית (למשל, בג"ץ 3383/02 ינקושוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.02), ורבים אחרים).

3.ייתכן, כי דין העתירה להידחות מנימוק נוסף, והוא קיומו של סעד חלופי. על פי פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, קיימת סמכות לבית משפט לעניינים מינהליים לדון ב- "ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". מכאן, שעתירה אשר עניינה החלטת רשות מקומית בנושא ארנונה יכולה להידון אף בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, ואילו עתירה העוסקת בהחלטות בנושא ארנונה אשר אושרו על ידי השר או השרים תידון, לכאורה, בפני בית המשפט הגבוה לצדק. בעתירה דנא הועלו טענות הן כנגד החלטת המועצה והן כנגד אישור השרים. כאשר קיימות שתי עילות כנגד שתי רשויות שונות, אשר הסמכות לדון בכל אחת נתונה לבית משפט אחר, תיקבע הסמכות לפי מבחן העילה הדומיננטית (בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ת, פ"ד נא(5) 385 (1997); בג"ץ 8886/05 סואעד נ' המועצה האזורית משגב (לא פורסם, 25.9.05)). העילה הדומיננטית בעתירה זו מופנית, לכאורה, נגד החלטת המועצה, ולא נגד החלטת השרים לאשרה. על כן נתונה הסמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה (ראו גם, עע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' ארנפרוינד-כהן (לא פורסם, 15.5.07)). יצוין, כי העובדה שהעותרת לא פנתה כלל לשרים טרם הגשת העתירה, יש בה כדי ללמד על כך שהעילה הדומיננטית בעתירה מכוונת נגד החלטת המועצה ולא נגד החלטת השרים. יש להדגיש, כי הסמכות לדון בעתירה נתונה הן לבית המשפט הגבוה לצדק והן לבית המשפט לעניינים מינהליים. ברם, עובדת קיומו של סעד חלופי על דרך סמכות מקבילה מהווה, כשלעצמה, נימוק לדחיית העתירה על הסף (ראו, בג"צ 1050/04 קרן נ' שטרית (לא פורסם, 10.3.04)).

4.העתירה נדחית בלא שנתבקשו תגובות.

ניתן היום, ו' בחשון התשע"א (14.10.2010).